איזה ראש השנה ואיזה נעליים, השנה אני עסוקה עד צוואר בלחיות את החיים הקטנים והרגילים שלי, קטנים במובן של יומיומי, ורק לעיתים רחוקות החודש הרמתי את האף למעלה מחוץ למים ונזכרתי שחודש אלול עכשיו (רוב הזמן סתם חייתי ב"אוגוסט"), ושתכף ראש השנה. פעם, במיוחד בתיכון, חייתי את אלול מא' ועד ת'. למדנו על החגים, אמרנו פיוטי סליחות, קיבלנו הרצאות על משמעות הסליחה בכפית לפה. היינו סבילות ורק ספגנו (אכן, בנות בלבד). מחוץ לתיכון, אם רוצים תוכן, צריך לדאוג לתוכן. צריך ללכת להרצאות או לקרא מאמרים גם בלי שהדפיסו אותם 40 פעם וחילקו לשני טורים.

ואני, גם השנה, לא דאגתי לזה בעצמי.

היום בבוקר ישבתי על ספסל ליד בית ספר יסודי בדיוק בזמן בו נערך בו טקס ראש השנה. ומה מסתבר? שלכל המורות בעולם יש אותו קול ואותה אינטונציה כשהן צועקות במאגפון "מה זה, כיתה ו'2 לא יכולה להרים ידיים גבוה?! קדימה!" ועוד הסתבר שאבא של ערן, שכבר סיים את בית הספר ועלה לחטיבה, היה מוכן להגיע גם השנה, למרות שבנו כבר לא שם, כדי לתקוע בשופר כהדגמה לתלמידים.

"הייתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!" זה המשפט הקבוע שמלווה את השופר בכל סטנסיל עליו הודפסה תמונתו מגיל הגן ועד היום. ומה נאמר, יש דברים בג'ו. אנ'לא יודעת, אולי זה רק אני והמסורת שאני מגיעה איתה, אני מניחה שעבור חילוני תקיעת שופר נשמעת אחרת לגמרי, אבל הבוקר, מעבר לשער בית הספר היסודי, מול אבא של ערן שהתאמץ מאד לתקוע אבל הצליח רק חלקית, ומול מחיאות הכפיים שהוא קיבל אחרי כל סדרה (מחיאות כפיים אחרי שופר זה משהו שרק חילונים יכולים לחשוב עליו, שועשעתי מהפער הענק בין התפיסות), ובכן, הבוקר נחרדתי.

קול וריח הם שני דברים מופלאים; מספיק רק חלקיק קטן מהם כי להחזיר אותך לזמן ולמקום מסויימים, או להציף שורה ארוכה של זכרונות זמן-מקום מכל עברך עד הלום. למוח לוקח שבריר שניה למקם את עצמו שוב בכל אותן סיטואציות בעת ובעונה אחת, לפעמים אפילו בלי להציף את תודעת הרגע הספציפי. ושופר, כשאני שומעת אותו, הנשימה שלי עוברת לדום. הכל מייד עולה: השופר של סבא שלי, שלא הכרתי, עטוף מאז שאני זוכרת את עצמי באותה מטפחת ראש צהובה-כחולה, מוצא כל שנה החוצה ממקום משכנו בארון הבגדים. התפילות, התחינות, הסבתות במטפחות עם ריח הנפטלין שלא יודעות את המילים אבל יודעות יותר טוב מכולנו, אמא בשורה הראשונה של בית הכנסת, מה איתה, היא בסדר? אחותי, בשעה 10 שלי, יש לה מקום לשבת או שהיא שוב נתנה אותו למישהי בחודש הריוני מתקדם? אבא שלי, מתפלל על התיבה ושוב הקול שלו נשנק. אבא שלי שבוכה מול קהל של 500 איש; כל השנים הקודמות וההבטחות הקודמות, חלקן מומשו, חלקן עומדות בתור. כל החומר שלמדנו בכיתה על התפילות, מיעוטו עדיין בירכתי המוח; הידיעה שגם השנה הבאה שלי לא תהיה שונה מהותית. זו תהיה שוב אני, קצת יותר גדולה, אבל עדיין אותו בן אדם, לטוב ולרע. התהיה האם השנה הבאה שלי תהיה שונה מהותית, האם זו השנה המיוחלת שבה אגשים חלום ואהיה סוף סוף מי שאני רוצה להיות. עכשיו, כשהשופר צורח ברקע וכל השאר שקט - עכשיו זה הזמן להחליט.

כל כך הרבה פתקים מבקשים מקהל המתפללים לא לדבר בזמן התפילות וקריאת התורה, אבל הכלי היחיד שיכול להפיק דממה מוחלטת מהאנשים הוא השופר, שכל צליל מתגמד לידו, והא מכריח את כולם לעסוק איש בענייניו הפרטיים, כמה רגעים כנים ושקטים עם עצמך. עכשיו.

תודה לאבא של ערן, שהסכים לבוא ולתקוע גם השנה. תודה שהזכרת לי.

ומה יקרה לי בשנה הבאה? ומה אתם רוצים שיקרה לכם?

כמו כל שנה גם השנה החלטתי לרזות. אבל אם רק אצליח להוריד את כמו הג'אנק פוד שאני אוכלת למינימום הכרחי (ופיצה וצ'יפס הם הכרחיים!) זה לכשעצמו יחשב הצלחה גדולה.

השנה החלטתי להתחיל למדוט בקר וערב, עשר דקות ביום. עשר דקות של נשימה-נשיפה, ככה, בשביל להזכיר לעצמי את הבסיס. זה תמיד עוזר לי כשאני עושה את זה, פעם בשבע שנים, אז החלטתי להגביר את המינון.

השנה אני מאחת לעצמי אהבה. אהבה זוגית, אבל גם אהבה בכלל. לעצמי, לעולם, לאנשים הקובים אליי, לאנשים שמדביקים מסטיקים באוטובוס... ירחם אלוהים על נשמתם האומללה.

אני מאחלת לעצמי להמשיך למתוח את הגבולות שלי ביצירתיות, בתחום החברתי, ולמצוא אומץ להגשים כל מה (עזבו, חצי ממה) שאני חולמת עליו כבר שנים.

אני מאחלת הרבה בריאות לכל אהוביי, מאחלת לכולנו עין טובה וסבלנות כשדברים יוצאים משליטה, מאחלת הרבה חוסר שליטה והפנמת המסר שהחיים קורים לך בזמן שאתה לומד לזרום.

מאחלת לכולנו התפתחות אישית ורוחנית, ושנהיה כאן גם בשנה באה, כדי לראות איפה היינו ומה עשינו.

"שנה טובה ומתוקה" הוא האיחול הנפוץ והבנאלי ביותר אבל גדול כוחו בפשטותו. זה שהשנה תהיה טובה, כולנו רוצים. אבל חשוב שתהיה גם מתוקה. שיערב לנו טעמה בפה. שכשדברים לא יהיו הכי טובים, עדיין יהיה לנו מתוק. כי נלמד, נתקדם, נרוויח את השיעור. נחייך.

שתהיה לכם שנה טובה, ומתוקה.

פסח, לסופרים מראש השנה, הוא בדיוק חצי. חצי שנה עברה. זהו זמן טוב לסיכומי חצי, שאני, בעוונותי, נוהגת לערוך כמעט מידי סופשבוע. אני מהמסכמים. שלושה חודשים לפני יום ההולדת שלי אני מתחילה לסכם לעצמי עוד שנה, ובהחלפת קידומת אני טובעת בטבלאות חצי שנה מראש. איפה הייתי, מה עשיתי ובעיקר מה לא.

לפעמים נורא בא לי להרגיש באופן אישי ועל בשרי את המשפט "אין שכל - אין דאגות". רק קצת. כמה דקות. כמה דקות של שקט אני מבקשת, הרבה?

ולא, אנ'לא מתכוונת למדיטציה, תפילה, היפנוזה, או אפילו צלילה בים. המיינד שלך הולך איתך לכל מקום. לפחות שלי, לא יודעת, אולי הוא מקולקל. למרות שוואלה, צלילה עוד לא ניסיתי. אולי כדאי.

פסח הוא חג גדול כזה, כמו ראש השנה, ודוסים דשים בו חודש מראש, בדיוק כמו לפני ראש השנה. לאחד יש את חודש אלול לפניו ולשני את המימרה "שלושים יום קודם הפסח מתחילין לדרוש בהלכות הפסח". אז כולם עסוקים בלדרוש ובלטאטא וזה עוד יותר מלחיץ.

פסח הוא תחילת הקיץ הרשמית, למרות שהקיץ כאן ממזמן, פסח הוא הויכוח הקבוע על השעון, פסח זה הזמן שאחריו השנה נמדדת בימים. יום הזכרון, יום השואה, יום העצמאות, יום ירושלים, שבועות. אחרי כל כך הרבה ימים באמת הגיע הזמן לאיזה שבוע. משם זה כבר קיץ הרד קור והדרך לראש השנה שוב קצרה. והנה, עוד לא הגענו אל החצי ואני כבר בחגים של תשע"א.

אז סיכום.

איפה הייתי ומה עשיתי, מבזק החצי.

אני כבר עשרה חודשים באותה עבודה, כיפאק היי לי. בתור מתפטרת סדרתית, אני שמחה שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל להתמיד. ואני גם אשאר בה, כך נראה, עוד שנה לפחות. ואני מקווה לשרוד כדי לספר.

בשנה האחרונה עניין המימוש העצמי שלי תפס ווליום, במיוחד מאז שפתחתי בלוג (ואז עוד אחד), וסביבי בישרא כמעט כולם ילדים שהרגע סיימו שלב שלישי במטרנה. ואני מרגישה שנזכרתי מאוחר מידי, והגיל, ומה יהיה, ומתי אני אתבגר. אז התחלתי במסע התבגרות מזורז שכולל סגירת קצוות בכל הנוגע לאישיות שלי, וחלקו תועד כאן בבלוג, ופתיחת כמה קצוות שיהוו, הלוואי אמן, שלב ראשון בקריירת העל שתהיה לי.

בשנה האחרונה ניסיתי להתגבר על לב שבור, ואני כבר יודעת שלא מתים מזה. אבל מחלימים כל כך לאט.

בחודש וחצי האחרונים יש לי עמוד פייסבוק ואני עדיין מנסה להתרגל. רוב הזמן זה מזכיר לי ערב חבר'ה בסלון בבית של ההורים. בשאר הזמן האח הגדול לומד עליי עוד קצת פרטים, אלה שהוא עדיין לא עלה עליהם מחיפושי הגוגל שלי.

בשבועיים האחרונים אני קוראת מה שאפשר על NLP והעצמה עצמית ואיך להתחיל עם בחורות (זה תמיד הולך ביחד) שברגעים שאני לא במוד הבת 17 המחוצ'קנת ואכולת השנאה הרגיל שלי אני מרגישה שאני יכולה לכבוש ת'עולם, יותר מזה - יכולה לכבוש את המטרות שלי עצמי, וגם להתחיל עם כל בחורה על היוניברס, שמישהו יחזיק אותי או שיקרה פה אסון.

אלה נושאים שעניינו אותי תמיד אבל יש תקופות שבהן הם צוברים תאוצה, כשאני נחשפת לעוד לינקים, כשאני נכנסת לעוד מתקפת "אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו!", וכשאני בתקופת יובש ולא יוצאת עם אף אחד מעניין וחושי הציד מתנוונים מחוסר שימוש. נו, לפחות נקרא קצת מאמרים, שנדע מה לעשות כשכן נריח דם.

במוצש האחרון יצאתי לסיבוב ברים (הרבה סיבובים ברחוב, אחד בר, אחד בית קפה) בדיוק בשביל אותה מטרה וחזרתי הביתה עם 5% אלכוהול בדם וקצת אוכל גרוזיני בבטן. בעיקר שמחתי לגלות שאני לא מפסידה כלום, כשאני מבלה את ערביי מול המחשב. היחיד שגירד קצת את עניין החתיכות היה הברמן ואיתו לא מתחילים. מה גם שקטינים בני 24 זה ביג נו נו. השירות סביר מינוס, האנשים הכי נחמדים בפאבים הם השומרים בכניסה, האלכוהול יקר בלי פרופורציה, והמבלים נראו כל הזמן מחפשים (בטח גם אני נראיתי ככה) בלי יכולת ממשית לפרוץ את הלופ.

אתמול שוב חלמתי על בגדים. היום שוב שמעתי את MIKA בלופ והוא שוב עשה אותי שמחה עם חיוך אדיוטי על הפנים.

סך הכל סטנדרטי. אני נשארת אופטימית, לפחות עד הסיכום הבא.

זהו מבזק החצי. לחיי חצי השנה הבאה, שתהיה שמחה עוד יותר, ושגלעד שליט, אין לי אשליות לגבי השנה, ישב איתנו לסדר בשנה הבאה.

כל  הדיבורים האלה על שנה חדשה באמצע חודש טבת עושים לי לגרד בראש כל שנה מחדש. איזה שנה? היא לא התחילה כבר מזמן?

בגלל שאני מפרגנת לאנשים לשמוח מתי שרק אפשר, אין לי בעיה עם מסיבות. כל סיבה טובה למסיבה, ואם מגזיני אופנה נערכים חודשיים מראש להפקות נוצצות, בכלל טוב. פייאטים זה מגניב. קצפי יוצא על כל אלה שחייבים לקרא לזה "סילבסטר" כי להגיד שנה אזרחית זה ארוך מידי, וגם לא קול. אלה או אנשים שלא יודעים ולא אכפת להם, וסילבסטר זה השם וסילבסטר זה מה שהם יגידו, ואנשים שלא חושבים אנחנו פחות אוהבים, או שאלה אנשים שחייבים להרגיש חו"ל בכל הכוח, כי יזראל זה הפרובינציה הזעירה והלא מתאימה הזאת, וצריך ליישר קו עם שאר העולם. בבלוג הזה כאן אנחנו לא אוהבים גם אותם. (כמה אהבה רצה כאן, מדהים...)

אני עוברת ברחוב ורואה את כל האורות הנוצצים והלב נצבט פעמיים. גם כי זה נורא יפה, וגם כי באמת חבל שאין לנו את זה בחגים שלנו. אבל לא במובן המיידי של 'גם אני רוצה כמו שלהם' אלא במובן הזה שאנחנו לא באמת מרשים לעצמנו.

לחגים היהודיים יש איזה כובד ראש ורצינות כזאת, שאני, כאשה כבדת ראש ורצינית רוב ימות השנה מאד אוהבת. אני לא רוצה את החגים שלי קלולס (וקלולס, למשל, זה מילה שנשמעת נורא טוב, והבלוג מאמץ אותה בשתי ידיו אף שהיא חולי"ת למהדרין). אני אוהבת שהם מוגשים עם קצת עומק, וגם עם המונח המפוצץ "קדושה". ורק אחר כך בא העוף החגיגי בתנור.

אבל חסרה לי בהם השמחה העולצת הזאת, שמחה פשוטה, ישירה, נטולת עומק מלבד חגיגיות לשמה. שמחה שאפשר להשיג גם על ידי גרילנדה (שרשרת מנורות?), ובלוני הליום. חג אזרחי, בקיצור.

בגלל זה אני מפרגנת למסיבת תחילת שנה אזרחית, היום היחיד ב365 הימים שבו כל העולם חוגג יחד ומאותה סיבה. בכייף! רק למה להתייחס לזה כאל תחילת השנה שלנו? מחזוריות השנה העברית היא כל כך נפלאה, אם מואילים לשים לב אליה, ששנה נטולת עומק, בה חודש רודף חודש רק כי צריך למספר אותם איכשהו, נראית לי סתמית.

אז איך חגגתם?

אני חגגתי כאן, מול המחשב. מומלץ בחום.

שתהיה לנו שנת מס נהדרת, והלוואי שכולנו נעלה בדרגת המס, אמן.