ביום העצמאות מודיעים ברדיו כבר ב12 שכל הגנים הלאומיים סגורים ואל תגיעו יותר. התכבדו נא באי התנועה הקרוב למקום מגוריכם וקבלו את העשן בילט אין גם בלי צורך לנפנף. 2 במחיר אחד? אני הייתי לוקחת. אם הייתי בעניין.

בתור צמחונית (-מתבאסת ממנגלים), חובבת אוויר נקי (-מתבאסת ממנגלים), וא-חברותית באופן שעורר דאגה אצל ההורים שלי כשהייתי קטנה, נפנוף בפארק עם המוני אנשים לא נשמע לי כמו האופציה הכי טובה להעביר איתה יום חופשי יקר באמצע השבוע. גם נפנוף סמלי עם המשפחה בפארק קטן ומרוחק לא נשמע כל כל מפתה. ככה זה עם פקקים - ראית אחד, ראית את כולם. לא בא לי לראות עוד אחד. וכל זה בשביל שניצל סויה מעושן... תודה, תרמתי בבית.

אה, תגידו, והמשפחה מה? גם אותה ראיתי בבית. בא ניתן להם קצת זמן להתגעגע.

בקיצור, לבחורה כמוני אין הרבה ברירות מלבד לבלות את חג העצמאות הזה בדרך האהובה עליה ביותר: לבד! בבטלה אין סופית! בלי רגשות אשמה!

אבל יש לי רגשות אשמה, לכן אני מבלה אותו לבד אבל לא מתבטלת. מה גם שאת הבוקר ביליתי עם בחור חינני, כך שדי מילאתי את ליטרת האנשים המקסימלית עבורי ליום אחד.

אי אפשר עצמאות בלי מחשבות על עצמאות. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת - אני לא עצמאית כמו שהייתי רוצה להיות. המחשבות שלי עדיין משדרות רוב היום על אתו גל- אני צריכה, אני רוצה, בלי זה אי אפשר, בלעדיו אי אפשר, אף פעם לא יהיה לך, אכלו לך שתו לך.

אחותי טוענת, "דוסית, אנחנו צריכות לשמוח! אנחנו חופשיות, אנחנו חיות במדינה חופשית! אנחנו לא בשואה, לא במדינה זרה, לא בתקופות קדומות ומדכאות נשים, יש לנו השכלה, יש לנו הורים, אנחנו לא באף קבוצת מיעוט! לשמוח!" נכון, אני מוסיפה. כשאנחנו ממלאות טופס מס הכנסה אין לנו שום נקודת זכות (למעט השירות הלאומי), ואנחנו צריכות לשלם מס מלא! איזה כייף!

ככל שיש לך יותר אתה רוצה יותר, מדהים כמה שזה נכון. כשהרווחתי גרושים רציתי רק להיות מסוגלת לשלם את שכר הדירה. כשהרווחתי את שכר הדירה ויותר, רציתי פתאום גם נעליים חדשות. כשקניתי נעליים חדשות ויפות ומסגרתי אותן בתוך קופסה שקופה ואטומה לאבק הבנתי שזה בכלל לא נעליים שאני רוצה, אני רוצה פשוט את כל השאר. החירות לגור לבד ולהיות מסוגלת לשלם עצמי הפכה, תוך כמה חודשים, לחדשות ישנות. עכשיו רציתי יותר ולא הייתי מוכנה לקרא לעצמי עצמאית בלי שיהיה לי את זה. כל זה.

כן, ברור, עכשיו אני יודעת שעצמאות היא בראש. שגם אסיר בכלא הוא חופשי כל עוד רוחו משוחררת, שחפצים כובלים אותך למקום, לזמן, לחומר, שהאדם היחיד שיכול לשחרר אותי הוא אני. נשאר רק להבין את זה ממש ממש טוב (:

את יתרת הבוקר, אם כך, ביליתי, כרגיל בזמן האחרון, בסשן עבודה של ביירון קייטי. שחרור ממחשבות מכאיבות הוא החופש הראשון שאני מכירה.

ואז גיליתי, הפתעה! שזו חתיכת דרך לצעוד בה, אבל שאני כבר על השביל. רוצה או לא רוצה. ושעד העצמאות הבא, אינשאללה, אני כבר אכתוב פוסטים עתירי תיאורי מנגל. כי לא יהיה אכפת לי איפה זורקים אותי, הראש שלי חופשי.

חג שמח!

(גם דף הבית שלי מצטרף לחגיגות)

בשיר "יש לך מקום", אחד האהובים עליי של להקת פונץ', לבחורה המדוברת אין באמת מקום. המקום היחיד שיש לה הוא על מטוס, בטיסה שיוצאת מכאן. והיא מושיטה את היד מהחלון ועושה חור בשמיים הכחולים, המושלמים.

עבורי ועבור הרבה אנשים אחרים, פונץ' מגלמים תקווה ואפשרות לנחמה. וכשהשמיים מעוננים הם קורעים לי בהם חור, מראים לי שמאחורי האפור מבצבץ תמיד התכלת.

תמיד כייף לי לראות את המאמינים האחרים במסדר הפונץ', וקשה שלא להתייחס אליהם ככה כשרואים אותם בהופעה, מתנועעים בדבקות, עוצמים עיניים, מתמסרים. גם קופצים לגובה כשהמוזיקה מגביהה טונים. תמיד אני הולכת להופעות של פונץ' לבדי, כי אני לא מכירה באופן אישי מישהו שמקשיב להם. בהופעה אני פתאום רואה שיש עוד הרבה כמוני. כייף.

פונץ', להקה חסכנית בדרך כלל, מתעלה על עצמה בהופעות ונותנת את כל הלב. והקהל מצידו, מחזיר אהבה גדולה גם הוא. הרבה פעמים בהופעה הזאת הסטתי עיניים מהבמה והסתכלתי על הקהל, לפעמים קהל מספר את הסיפור של הלהקה לא פחות טוב. וכך גם הפעם. האהבה על הפנים, שאפשר למשש, נענועי הראש לפי הקצב, הגוף שרוקד למילים כמו "יום אחד תקום וגם אתה תהיה כל כך עצוב". הברק בעיניים. לפעמים בא לי לתעד הופעות בקלוזאפים של אנשים מהקהל. אם רק הייתי מוציאה את המצלמה.

בתחילת ההופעה התלבטתי אם להוציא אותה ולצלם או פשוט להיות, להקשיב, לחפש את הלב במקום את הזווית הנכונה. בשיר השני ראיתי את הצלמים המקצועיים מתחילים לתקתק ומנסים לשפר עמדות והחלטתי שאני כאן בשביל להקשיב. בשיר השלישי מישהו לידי שרבט במרץ משפטים בפנקס ושמחתי שגם הצורך הזה נחסך ממני ושאין לי דד ליין ומכסת מילים. אז התחלתי להנות.

יוסי בבליקי מתבל את השירים בסיפורים על הרקע שלהם (נקודה לזכותי: אם אני יודעת ש"אדי" מהשיר "אדי" היא בעצם "מזל" סימן שהייתי כבר במספיק הופעות), אורחים עולים לבמה ומוסיפים את הגוון שלהם, כרגיל נזרקות בקשות לשירים מהקהל, אבא ואמא של יוסי עוברים בתוך האולם לספה שהוכנה להם מראש בקצהו, הקהל יוצא מגדרו. משפחה. פונץ', באיזשהו מקום, היא המשפחה השניה שלך. האנשים על הבמה נותנים תחושה שאתה והם זה אותו דבר, שאין מחיצות ויש שפת קוד שמובנת לשני הצדדים, ואם מישהו אומר לך "עדינה" אתה מייד נכנס לאוירה, ואם מישהו מתחיל לנגן את הצלילים הראשונים של "דנהראתה עבמ" אתה מייד פורץ בבכי, גם בלי לרצות.

טוב, זו הייתי אני. וגם אחרי היכרות רבת שנים עם עצמי הופתעתי מכמה שזה היה פתאומי. אפילו עוד לא זיהיתי את השיר עד הסוף, זה לקח למוח כמה שניות להבין לאן הפסנתר הזה שייך, אבל משהו בפנים זיהה את הטון הספציפי הזה ונתן את הפקודה הרלוונטית לעיניים. וככה הם עוברים בין ישן לחדש, בין מילים עצובות למילים פחות עצובות, בין אהבה, לייאוש, לתקווה.

כשהם מנגנים לקראת את הסוף את "ונדמה שישוב" המילים כל כך מתאימות. הילדים עוד מחזיקים בכוח. לא רוצים לתת להם לרדת מהבמה. וכשדנה בקר שרה את "לב שבור" כולם מהנהנים מטאפורית בהסכמה.

"זה הסיפור, בעצם. לכולנו יש לב שבור, אחרת לא היינו כאן בכלל", מסכם בבליקי את ההופעה בתום שעתיים של שיאי רגש. מוזר, אחרי הופעה של פונץ' הלב מתאחה לי מחדש.

*

הציצו גם במחסן של יוסי

בשבוע הבא יערך ב"תמונע" מיני פסטיבל פונץ', שבו ערב אחד בכיכובו של יוסי בבליקי ופונץ' לצידו, וערב שני בו פונץ' כולה היא הכוכבת.

נשאלת השאלה, האם להגיע לשני הערבים או רק לאחד מהם?

בפסטיפונץ' הקודם הגעתי רק לערב האחרון וכמובן אכלתי ת'לב, כי אחרי הופעה של פונץ' כל מה שאני רוצה זה רק עוד הופעה. מצד שני, אני לא רוצה לתת לעצמי צ'אנס להמאיס אותם על עצמי. אולי פשוט עדיף להישאר עם טעם של עוד? מצד שלישי, עד שפונץ' מופיעה, שאני אגיד לא? יש לי עכשיו שנתיים לחיות על ההופעות האלה אם הם ימשיכו בקצב הרגיל שלהם.

מסקנה: אני שם ביום חמישי. ובעזרת השם גם ביום רביעי. ואם גם אתם שם, תגידו שלום. אני זאת שצמודה לקיר, הכי קרוב לכניסה. אינשאללה הפעם יהיה אפשר לנשום אוויר נקי גם בפנים האולם.

הנה טעימה מאיך שזה נראה בפעם הקודמת (לא בתמונה: העראק):

הרבה זמן לא כתבתי, אני לא מוצאת את המילים. בינתיים אני מסיחה את דעתי בהרבה מוזיקה ואפילו טלוויזיה (מה שאומר שהמצב באמת קשה). ו"עונת החתונות", אם עוד לא ראיתם (צפו בה באתר האינטרנט הקרוב למקום מגוריכם), היא צפיית חובה לכל מי שהתחתן, למי שחושב להתחתן אי פעם, ולכל מי שמעריך בדיחות טובות.