מעולם לא התנחלתי באף מקום שהוא לא גוש דן או ירושלים. מעולם אפילו לא ביקרתי בגוש קטיף, בעיקר מטעמי עצלנות ונסיעה ארוכה (=הכנה נפשית מראש, חצי לימון, שמן אקליפטוס לבחילות ולכאבי ראש, שקית הקאה), אבל הגוש העקור נמצא אצלי בלב. כל כך נמצא, שכל פעם שאני לוחצת "התנתקות" כדי לצאת מהבלוג אני מרגישה צביטה קטנה אבל כואבת. אני חושבת על קברניטי ישרא שהלכו על בטוח, ובמקום להתשתמש ב"התנתק" המיידי והמפלה, או ב"התנתק\י" המסורבל, הלכו על "התנתקות" לכולם וסגרו עניין. יופי. אבל בשביל חלקנו "התנתקות" מסמלת רק דבר אחד. ולא שאני משווה, אבל זה די דומה ל"שואה", שנוכסה לגמרי עבור נוראות העבר ותו לא.

כמה זמן אני פה? כמעט חצי שנה. חצי שנה, כמעט כל יום, "התנתקות". איי, דקירה. וזה בלי להיות מעקורי הגוש ("מפוני", בלעז), אפילו בלי לבקר שם.

ייקח זמן עד שהפרק הזה ייכנס להסטוריה הנלמדת, עד שיעשו עליו סרטים (עכשיו "לבנון" נושא חם, ימתין נא הגוש עוד 10-15 שנה לתורו), עד שהאנשים משם יקימו את עצמם מחדש, והם יקימו, כי הם עופות החול של החברה שלנו. עד שייכתבו עבודות הדוקטורט הראשונות על מצוקה ובעיות נפשיות, חברתיות וזוגיות בעקבות ההתנתקות. על מה שקיוו לו, ועל תוצאות העקירה בפועל. עד שזה יקרה, יש לנו קצת זמן פנוי לעסוק בבעיות הבוערות של החברה הישראלית, למשל, גירוש העובדים זרים.

לא, בחיי. מרגע שראיתי שזה הנושא החם עזבתי את הפוסט שהתחיל למצוא לו סוף סוף מילים בתוכי, והנה חצי שנת "התנתקות" מוצאת את עצמה מותזת אל הדף.

אני גרה בדרום תל אביב, עובדים זרים הם השכנים שלי בבניין. אנשים שואלים אותי אם אני לא פוחדת. לא, אני לא. סיכוי למפגש מצער ברחוב חשוך יש, לצערנו, כמעט בכל מקום. פשוט לא צריך להסתובב ברחובות המפוקפקים אלא לעלות הביתה. אבל כואב לי הלב שהפכנו לפרבר של חוץ לארץ, עוד ביטוי של אנשים לא מהשכונה. "מה, את גרה בחוץ לארץ!". כן, לצערי. 

כמו הרבה בעיות אחרות שלנו (המחסור במי שתיה, זיהום מקורות המים שכן שרדו) מסתבר שהיה בזמנו פתרון די פשוט לבעיה, כל בעיה, שכרגע היא גדולה מאד. אנחנו אלופים בליצור סחבת ולתת לבעיות לתפוח עד למימדיהן הנוכחיים.

אבל מדינת ישראל יצרה את הבעיה הזאת ומדינת ישראל תפתור אותה, גם אם כרגע זה פחות נעים, והפנים החמודים של הילדים האריתראיים המבקשים על נפשם מעוררים אצלנו רחמים, כן, אפילו אצלי הקשוחה.

אז תשאירו את הילדים בבית הספר עד סוף השנה. אין צורך לגרש אותם מחר. ותשאירו מספיק עובדים זרים כי אנחנו בחיים לא נעבוד בדברים שהם מוכנים לעבוד בהם. ותעשו איזה מערוף לאנשים שברחו מרצח עם, ואל תפרידו משפחות (עוד סעיף ברשימת הנגד. הדוסית היא גזענית ומעדיפה שיהודים יתחתנו עם יהודים, מין קטע כזה). אבל תגרשו, בבקשה, את כל אלה שהסתננו, שנגמרה להם אשרת העבודה, שמביאים לרחובות אלימות ופשע ושיכולים לחפש את מזלם בארצות אחרות אבל העדיפו לנחות דווקא אצלנו, כי אנחנו רחמנים, מסבירי פנים, ומוכנים לקבל כל דיכפין.

לא יודעת למה אנחנו תמיד עושים את השטויות האלה של לקבל לכאן כל אחד. 25\1 רוסי שגם סבא שלו לא זוכר מה זה יהודים, יתומים מהאיטי, עובדים זרים מכל העולם. כן, כן, יתומים מהאיטי. זה מקסים, באמת, שאנחנו יוצאים לעזרת כל נדכא על פני הגלובוס. זה מי שאנחנו ואני גאה להיות חלק מהעם הזה. אבל רוב הזמן אני קודם בעד יתומי עירי. וזה לא שצריך לטפל בכל הצרות שלנו לפני שנטפל בצרות העולם. אפשר ביחד. זה פשוט שאני לא סומכת עלינו יותר שלא נהפוך את הסדר; קודם שאר העולם, בסוף נאכיל גם את הילדים הרעבים שלנו, שקופאים בחורף, ואין להם אוכל לקחת לבית הספר.

מעל לכל, אנחנו מתאכזרים תמיד לעצמנו. תסלחו לי על הביטוי "יפי נפש", הוא לא שגור בפי. אני מתעבת אותו. מה, אחדים מחבריי הטובים ביותר הם "יפי נפש" מקצועיים. וגם אצלם אני לא יכולה להבין את הדפק הזה, את הפגם הזה בייצור, שגורם להם לצאת להפגין בעד ילדים מאפריקה, ונגד ילדים מנווה דקלים. מעבר לפוליטיקה, לכן-שלום-לא-שלום (שלא לומר לא-שלום-לא-שלום, והנה לא אמרתי), מאיפה מגיעה אטימות הלב הזאת, שנפתחת מול כל מי שהוא לא אנחנו, מול כל מי שנראה לנו יותר אנחנו מאחים שלנו ממש??

העליהום הזה בתקשורת, התדהמה שאוחזת אותנו בכל פעם שהנושא הזה עולה, ההירתמות הסוחפת מצד אמני ישראל. אוף, הלוואי והיינו משקיעים חצי מהאנרגיות האלה בלהסתכל אחד לשני בעיניים, בלדבר, בלדאוג לילדים שלנו. אנחנו מזמן הפכנו את "שלנו" לכזה שכולל את כו-לם.

לצוד עובדים זרים כמו עכברים נרדפים? להתנכל להם במעצר? להפריד הורים מילדים? בחיים לא. אני אצא נגד כל גינוי אלימות כזה. אני מעדיפה שנגיד להם תודה, סליחה, טעינו. שמענו שבאיחוד האירופאי צריכים אנשים. תנסו שם.

"התנתקות". ככה הבלוג שולח אותי לישון כל לילה.