ביום העצמאות מודיעים ברדיו כבר ב12 שכל הגנים הלאומיים סגורים ואל תגיעו יותר. התכבדו נא באי התנועה הקרוב למקום מגוריכם וקבלו את העשן בילט אין גם בלי צורך לנפנף. 2 במחיר אחד? אני הייתי לוקחת. אם הייתי בעניין.

בתור צמחונית (-מתבאסת ממנגלים), חובבת אוויר נקי (-מתבאסת ממנגלים), וא-חברותית באופן שעורר דאגה אצל ההורים שלי כשהייתי קטנה, נפנוף בפארק עם המוני אנשים לא נשמע לי כמו האופציה הכי טובה להעביר איתה יום חופשי יקר באמצע השבוע. גם נפנוף סמלי עם המשפחה בפארק קטן ומרוחק לא נשמע כל כל מפתה. ככה זה עם פקקים - ראית אחד, ראית את כולם. לא בא לי לראות עוד אחד. וכל זה בשביל שניצל סויה מעושן... תודה, תרמתי בבית.

אה, תגידו, והמשפחה מה? גם אותה ראיתי בבית. בא ניתן להם קצת זמן להתגעגע.

בקיצור, לבחורה כמוני אין הרבה ברירות מלבד לבלות את חג העצמאות הזה בדרך האהובה עליה ביותר: לבד! בבטלה אין סופית! בלי רגשות אשמה!

אבל יש לי רגשות אשמה, לכן אני מבלה אותו לבד אבל לא מתבטלת. מה גם שאת הבוקר ביליתי עם בחור חינני, כך שדי מילאתי את ליטרת האנשים המקסימלית עבורי ליום אחד.

אי אפשר עצמאות בלי מחשבות על עצמאות. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת - אני לא עצמאית כמו שהייתי רוצה להיות. המחשבות שלי עדיין משדרות רוב היום על אתו גל- אני צריכה, אני רוצה, בלי זה אי אפשר, בלעדיו אי אפשר, אף פעם לא יהיה לך, אכלו לך שתו לך.

אחותי טוענת, "דוסית, אנחנו צריכות לשמוח! אנחנו חופשיות, אנחנו חיות במדינה חופשית! אנחנו לא בשואה, לא במדינה זרה, לא בתקופות קדומות ומדכאות נשים, יש לנו השכלה, יש לנו הורים, אנחנו לא באף קבוצת מיעוט! לשמוח!" נכון, אני מוסיפה. כשאנחנו ממלאות טופס מס הכנסה אין לנו שום נקודת זכות (למעט השירות הלאומי), ואנחנו צריכות לשלם מס מלא! איזה כייף!

ככל שיש לך יותר אתה רוצה יותר, מדהים כמה שזה נכון. כשהרווחתי גרושים רציתי רק להיות מסוגלת לשלם את שכר הדירה. כשהרווחתי את שכר הדירה ויותר, רציתי פתאום גם נעליים חדשות. כשקניתי נעליים חדשות ויפות ומסגרתי אותן בתוך קופסה שקופה ואטומה לאבק הבנתי שזה בכלל לא נעליים שאני רוצה, אני רוצה פשוט את כל השאר. החירות לגור לבד ולהיות מסוגלת לשלם עצמי הפכה, תוך כמה חודשים, לחדשות ישנות. עכשיו רציתי יותר ולא הייתי מוכנה לקרא לעצמי עצמאית בלי שיהיה לי את זה. כל זה.

כן, ברור, עכשיו אני יודעת שעצמאות היא בראש. שגם אסיר בכלא הוא חופשי כל עוד רוחו משוחררת, שחפצים כובלים אותך למקום, לזמן, לחומר, שהאדם היחיד שיכול לשחרר אותי הוא אני. נשאר רק להבין את זה ממש ממש טוב (:

את יתרת הבוקר, אם כך, ביליתי, כרגיל בזמן האחרון, בסשן עבודה של ביירון קייטי. שחרור ממחשבות מכאיבות הוא החופש הראשון שאני מכירה.

ואז גיליתי, הפתעה! שזו חתיכת דרך לצעוד בה, אבל שאני כבר על השביל. רוצה או לא רוצה. ושעד העצמאות הבא, אינשאללה, אני כבר אכתוב פוסטים עתירי תיאורי מנגל. כי לא יהיה אכפת לי איפה זורקים אותי, הראש שלי חופשי.

חג שמח!

(גם דף הבית שלי מצטרף לחגיגות)

1.

באחד האמשים בשבוע האחרון ערכתי בדיקת חמץ בבית שלי.

מאז שאני גרה לבד, זה יוצא שנתיים, אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים שעד היום רק צפיתי בהם מהצד, מסתכלת על אבא שלי עושה אותן. מברך, מדליק, קורא, מקדש, מבדיל, בוצע, מחלק, מוזג. מתפקד כראש משפחה דתית עם כל החובות הנגזרות מכך. מצוות שגם נשים יכולות לעשות, אבל עם אבא בבית, הוא זה שמחוייב בהן ראשון.

והנה השנה אני שוב בודקת חמץ. עוברת עם נר בין החרכים והסדקים לבדוק אם נשאר משהו. אפשר עם פנס, לא חשוב, העיקר אור קטן ודק שיכנס לכל חור. אבל עם נר זה אותנטי וזה מנטף על היד שעווה חמה. חלקנו מוצאים את זה מגניב. 

בבדיקות חמץ, לא משנה עד כמה ניקינו לפני כן, תמיד מוצאים משהו שלא גילינו. וכדי שלא נחפף (נו בסדר.... כדי שהברכה לא תהיה לבטלה), מטמינים עשר חתיכות לחם, קטנות ועטופות, בכל מיני פינות, ומי שבודק יודע שעד שהוא לא מוצא עשר הוא צריך להמשיך לבדוק. אין, חז"ל היו גאונים. ומדורי דורות נהגו הילדים להחביא את החתיכות במקומות שונים ומשונים ולראות איך אבא מתרוצץ לחפש אותן.

מה עושה אדם שגר לבד? הרגשתי אדיוטית להחביא לעצמי חתיכות ואז למצוא אותן. אבל אחי הקטן, הרב המשפחתי, אמר, זה מנהג ישראל, תעשי. אז עשיתי. אבל לא רשמתי בפתק היכן שמתי אותן, וגם התיישבתי לרגע מול המחשב ומצאתי את עצמי קמה ממנו רק כעבור 4 שעות, רואה את השמש עולה, אז כשבדקתי כבר לא זכרתי כלום, וחיפשתי אותן על אמת, מופתעת מהמקומות שבהם בחרתי לשים אותן. מצאתי 9, וחזרתי ועשיתי סיבוב מקיף עד שמצאתי גם את העשירית. הרגשתי כאילו אני ממש בודקת חמץ, ולא עושה כאילו. וזה היה כייף. לא צופה באבא, ושלא לפי התכנון המקורי של הוריי - גם לא צופה בבעלי שיחיה מקיים את המצווה הזאת, שיחיה עדיין מתעקב בפקקים; עושה בעצמי.

שתי מערכות היחסים האחרונות (והיחידות) שלי היו עם חילונים, אז כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מקיימת בעתיד את המצווה הזאת וגם אחרות בעצמי, בתור הצלע הדתית בבית. בינתיים אני מתאמנת. ואם הוא יהיה דתי, החתן, יצא שזכיתי להזדמנות לקיים מצוות שיועברו לאחריותו.

2.

בליל הסדר, יגיד לכם כל אתר יהדות למתחילים, עושים כל מיני דברים משונים כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות. מוציאים את הקערה, מחזירים את הקערה, מזמינים קרובי משפחה שלא דיברנו איתם שנים, אוכלים דיקטים וקוראים לזה לחם. ואחרי שהם שהם שואלים מה נסגר?! (=מה נשתנה?) עונים להם ומספרים להם בצורה חוויתית את סיפור הפיכתנו לעם.

לקראת החג העיתונים, העלונים וימי העיון במדרשות מתלאים בהלכות החג וברעיונות יפים, בפירושי הגדה ובדרכים חדשות לספר לקטנים את הסיפור המשפחתי הקדום. בחיי היום יום שלי אני די מרוחקת מכל אלה, והשנה, כשהדיאלוג שלי עם אדון עולם תופס כל מיני פנים שונות ומשונות, עוד יותר. כך יצא שהגעתי לחג ללא הכנה מוקדמת. אפילו לא ישבתי לקרא את ההגדה לפני כן. ההכנות שלי לחג כללו ניקיון בדירה שלי, בישולים במטבח של אמא (בעודי מזמזמת לעצמי את הפזמון הידוע "עבדים היינו, לאמא במטבח") והרבה "עבודה" של ביירון קייטי על המשפט "אני צריכה אהבה".

לליל הסדר הגעתי מותשת מעייפות וממחשבות אז נדדתי עד לשולחן הקטנים, לעבור אותו שם, יחד איתם. הסדר מתנהל לו, אני עסוקה בעיקר בלהאכיל את הילדים שמתקשים לחכות ל"שולחן עורך", מנסה לעקוב אחרי המילים בהגדה ואחרי ההתנהלות בשולחן הגדולים ולא לאט אני מבינה שב'אנה, יש המון דברים מוזרים בליל הסדר! ואני לא מתכוונת רק לזה שאוכלים גפילטע פיכס, אלא לעובדה שאוכלים כרפס טבול במי מלח! כאילו, מאיפה זה בא?!

אחרי שגמרתי לצעוק על עצמי שאיזה בושות, אני לא זוכרת למה אוכלים כרפס, הבנתי שהפכתי לבן התם מההגדה. לא ילד רע אבל לא מבין הרבה. ובמקרה שלי, לא זוכר.

בכל השנים שעברו למדתי כבר מהגן על פסח, על ליל הסדר ועל כל הפעולות המשונות שעושים בו, עד שהן הפכו למוכרות לעייפה. ורק כשתפסתי קצת מרחק השכלתי להבין את ההשקעה הגדולה, את הרצון הכן של חז"ל שערב אחד כל האנשים יתחבר יחד לסיפור הפיכתנו לעם, גם הקטנים והרחוקים. וכמו מדריך טוב בתנועת נוער הם חשבו מה יכול להחזיק אנשים ערים ומעוניינים, לאורך דורות והגלויות שעוד יבואו?

בנקודה הזאת קצת התעוררתי, וליל הסדר הפך יותר מיוחד עבורי. חזרתי אל ההגדה וניסיתי למצוא שם, מתעלמת לרגע מהפרשנויות הרבות שנוספו אליה במהלך השנים ומתמקדת בטקסט המקורי, את התשובה של חז"ל לשאלה "אז איך הפכנו לעם?" מנסה לראות מה הם בחרו לספר, מה בחרו להדגיש ביתר שאת, מה הם חשבו שהכי נחוץ לנו לדעת, איזה פעולות פיזיות הם ביקשו שנערוך כדי שנתחבר לרעיון הרוחני, ומה כל זה אומר לי, היום, רחוקה ומבולבלת כמו שאני.

התשובות שמצאתי ריגשו אותי. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה על ראשונות, אבל תמיד כשאני חוזרת למקור ומחפשת את הנקודה הראשונה של הדברים, אני מוצאת שם גרעין של אמת שמפיץ עבורי אור שהרבה שעות לימוד מעמיק יתקשו להתחרות בו. זאת לא קריאה לחזור ולהיות תם, זה לא מקום טוב להיות בו. "שאינו יודע לשאול" לא יודע כלום מחייו, אבל התם יודע שהוא לא יודע, והעמדה הזאת לא תמיד מהנה במיוחד. אבל כן, הייתי רוצה לפעמים שכל דקדוקי ההלכות הקטנים וכל הרעיונות המלאים פאתוס יפנו קצת את מקומם לכמה דקות של רגש חי ומדמם, כזה שמתרגש מהסיפור הבסיסי על אלפי אלפי עבדים שקורה להם הנס המובטח והם זוכים לצאת לחופשי, לא יודעים לאן ולא זוכרים למה, אבל מוכנים להרפתקה הגדולה של חייהם.

 3.

ביום החג חגגנו יום הולדת לאחיין שלי בן השמונה, ואצלנו נהוג שאחרי שמברכים את הבן הילוד, חתן השמחה מברך גם הוא את החוגגים. הוא נעמד על הכסא, גם אני התבקשתי על ידו לקום, וזכיתי ל "שתזכי לחתן ירא שמיים, שראוי לך, ושתחבבי אותו".

ללא ספק, הילד הפנים את הלך הרוח המשפחתי. וגם את השפה. לא מכירה הרבה בני שמונה שמאחלים חתן "שראוי לך". ואני לא מכירה אף, אבל אף מבוגר, שבירך אותי בכל שנותיי עד כה בחתן שאחבב. ירא שמיים כן, ראוי לי, כן. צדיק וחכם ושיהיה בעל טוב, כן מאד. אבל אף אחד לא התעכב לרגע על העובדה שראוי גם שאחבב אותו. שזו הסיבה שפסלתי בחורים עד היום. רובם היו אנשים באמת טובים, אבל לא חיבבתי אף לא אחד מהם. (להוציא שני החילונים מלמעלה).

לרוב מתרעמים עליי בטענה שאני ברננית, אבל אני חושבת שיש דברים שבני שמונה מבינים טוב יותר ממבוגרים. אם הילדים האלה הם העתיד שלנו, אני שותה לחיים.

חג שמח!

אני זוכרת את הרגע הזה, בהיר כמו זכוכית שהרגע התנגשו בה.

זה קרה בשבוע שעבר, הרגע, אז קל לזכור. ישבתי עם עצמי וקראתי משהו, ופתאום זה בא. הבנתי שאני ראויה להיות אהובה גם לפני שאני מושלמת. ואפילו אם אף פעם לא אהיה מושלמת, גם אז. ובגלל שסביר שלעולם לא אהיה מושלמת, העובדה שאני ראויה לאהבה כמו שאני היא נתון.

וזה נשמע מצחיק, הא? בטח, תצחקו. אתם, האנשים האלה שאוהבים את עצמכם כמו כלום, כאילו זה טבעי לגמרי להרגיש נוח בעור של עצמך. לצפות לאהבה ולקבל אותה, ברורה מאליה. סבבה לכם. על בטוח שיש לכם גם עור פנים נפלא.

לי לקח די הרבה זמן להפנים את המובן מאליו הזה. וודאי שידעתי שזה כך, אבל בלב, בלב לא הבנתי בכלל ולא רציתי לקבל.

יכולתי לעשות את זה בקלות על אנשים אחרים; כל האנשים שאני אוהבת לא מושלמים, ואני אוהבת אותם למרות החסרונות שלהם. למעשה לחלקם יש כמה חסרונות שאני אפילו מחבבת במיוחד. אבל כאוחזת בשגעת פרפקציוניזם ידועה, לא יכולתי לתת אותה אהבה לעצמי.

מאז שאני מכירה את עצמי נמשכתי לכל מה שהריח מחקירה עצמית. את גיל ההתבגרות לקחתי קשה, מן הסתם, ואת גיל ההתבגרות השני, גילאי 23-30, גם. בחנתי כמה גבולות ועברתי כמה, ובמשך כל הזמן לא הפסקתי להגות לעומק בצער העולם ולהיות בטוחה שמרביתו נחת איכשהו דווקא עליי.

תחנות קודמות בחקירה העצמית כללו טיפול פסיכולוגי, קורס בשפת גוף (כלי שמאפשר הבנה טובה של מה שהולך בפנים בעזרת המראה החיצוני), 2 סדנאות והרבה ספרים בשיטת ביירון קייטי, וכל ספר שצייץ "קראי אותי".

בחצי השנה האחרונה, מאז שהפכתי שוב לאי זוגית, החזרתי את החיפוש להילוך גבוה.

הייתי בטיפול תטא הילינג וכאן כתבתי עליו. אחרי הטיפול השני לא יכולתי לכתוב. לקח לי הרבה זמן לעכל חלק מהמחשבות שעלו בעקבותיו. למשל את זו המופיעה בפתיחה. בסוף נפל האסימון.

בחדר הקטן עם אפרת הבנתי גם שאחרי כל כך הרבה שנות התמחות בעזרה עצמית עדיין פעורים בי כאלה בורות של כאב שאגרתי במשך השנים שזה לא יאומן. ואחרי עוד קצת זמן עיכול (ביני לביני קראתי לזה "אבל") החלטתי לשחרר את עצמי גם מלספור לעצמי כמה התקדמתי. ולהבין שהנקודה שבה אני נמצאת היום היא בסדר גמור. לא תמיד המקום בו הייתי רוצה להיות, לא תמיד בלי בכי, אבל היא "בסדר" במובן הזה של קבלה. וכשאני מתרכזת רגע בנקודה הזאת ומפסיקה להשוות את מצבי לאחרים, יוצאת מהתחרות האומללה והמייאשת הזאת שכפיתי על עצמי, אני מצליחה להרגיש את הבסדר הזה לאט לאט מפעפע לעצמות.

כשהגעתי לאפרת בפעם הראשונה לא ידעתי מה זה תטא, ולא היה לי אכפת. קיבלתי המלצה שזה עוזר ובאותו שלב הייתי הולכת גם למרפא אינדיאני אם היו מבטיחים לי שיוכל לעזור לי. באתי אליה נטולת ידע וציפיות, הטיפול עבר עליי כחוויה קסומה, בשבועיים שלאחריו הרגשתי מדהים, ויום לפני הטיפול הבא- נחתתי עמוק וקשה. אל הטיפול השני, אם כן, הגעתי כבר עם ידע, ועם ציפיות רבות שיתרחש לי שוב הנס מהפעם הקודמת. רציתי עוד מהמנה שלי, ושאם אפשר אז שתחזיק לי יותר משבועיים. והתחלתי לתהות אם זה באמת עובד.

בזמן הדמיון המודרך התאמצתי כדי להתרכז ושום שמיים מוארים לא חיכו לי.

סיפרתי על זה לאפרת וכינתי בשמות את הספקנות שלי. אבל אפרת הושיעה גם הפעם ואמרה שהספקנות שלי היא זו שמובילה אותי קדימה. אין רע בלי טוב, אני יודעת, אבל הייתי צריכה שיזכירו לי את זה הפעם.

מאז, הספקנות הזאת, שגרמה לי עד היום להיות הדוסית המקולקלת שאני, למשל, קיבלה מעמד חדש. אני מבינה שלא הייתי מי שאני בלעדיה. שואלת שאלות ומטילה ספק במה שאומרים לי. מחפשת תשובות משל עצמי. וראבק, לפעמים גם מוצאת.

אפרת גם צ'יפרה אותי בבקבוקון תמצית פרחי באך, ועכשיו אפשר לומר עליו שהוא הדבר הקרוב ביותר למערכת יחסים שחוויתי לאחרונה. הוא מכיל הרבה מים מינרליים, מעט אלכוהול לשימור התמציות, וכמה טיפות תמצית. 4 טיפות מתחת ללשון, ארבע פעמים ביום, "וגם אם תקחי פחות זה בסדר, וגם אם תשכחי ותקחי כשתיזכרי זה בסדר, וגם אם תשתי את כל הבקבוק בבת אחת זה בסדר" (אין, אין על מטפלים הוליסטיים. מתה עליהם). בהתחלה שכחתי ממנו, אחר כך קיימתי את הצו באדיקות, סקרנית לראות מה יקרה, אחר כך לא קרה כלום והספקנות שוב הרימה ראש.

דווקא אני מאמינה בתהליכים איטיים ובחלחול עמוק אבל בזמן האחרון אני בונה יותר על ניסים מיידיים. נס לא קרה לי, וכרגע הבקבוקון ואני פרודים. כל יום אני מסתכלת עליו ותוהה אם לשתות. דבר אחד בטוח הוא עושה לי טוב: כל יום מחדש אני כמעט מתפתה לשתות את כולו וזהו! ולגמור עם הדבר הזה. וכל בוקר מחדש אני מחליטה להתאזר בסבלנות. לא עניין להקל בו ראש עבור דוסיות לחוצות כמוני. חוץ מזה ברנדי זה טעים.

בחודש האחרון אני גם קוראת את "אושר אפשרי", ספרו השני והמומלץ בזאת של אחד ממומחי האושר הגדולים בעולם, ד"ר טל בן שחר. הקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית של הנפש הוא המבוקש ביותר באוניברסיטת הרווארד, והספר כתוב נפלא ומלווה באין ספור דוגמאות, מחקרים, וכלים לעבודה אישית. צעד אחרי צעד מסביר בן שחר את הטעויות שאנחנו עושים בדרך לאותו אושר מיוחל, ואיך להתחיל לחיות את האושר המקווה הזה החל מרגע זה.

הנה כתבה של נטע יוסף-בודניק (גברת "מהרהוריה של לובשת חצאית" לשעבר) שמסבירה ממש טוב על מה כל המהומה.

הבלוג הזה הוא כלי מצוין לשפוך בו כל מיני מחשבות שעולות ועל הדרך להבין אותי יותר, וגם כמה שיחות ממוקדות עם חברים הביאו לתוצאות מצוינות. סך הכל אני בדרך. וסך הכל אני בסדר גמור. האם אני מתחילה להרגיש נוח בעור של עצמי? יו, הלוואי.

ד"ר סוס כתב פעם ספר בשם "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" והוא מוענק לרוב בסיום תיכון וצבא. כל יום הוא דרך חדשה ואם הולכים בו באמת ולא רק מכוח האינרציה, נראה לי שיש מצב לנופים שווים.