אני אוהבת את איך שהוא מעשן. אני שונאת שהוא מעשן, ואני לא סובלת את הריח, אבל אני לא יכולה להוריד ממנו את העיניים כשהוא עושה את זה.

ואחרי שגמרתי להטיף לו בפעם המאה, כאילו שהוא לא יודע בעצמו כמה זה לא בריא, הוא מתיישב בכל זאת לעשן, ואני מתיישבת מולו. במרחק בטוח מהעשן, ולא באופן מופגן, כדי שלא יעשן בשבילי. כדי שיעשן בשביל עצמו, ואני אוכל להסתכל בסתר, מעמידה פנים שאני רק מחכה שזה יגמר.

הוא מדליק את הסיגריה, הוא מרים את הראש כלפי מעלה ונושף את העשן הראשון לחלל האוויר. כמה ריאות יש לו! כמה הוא יפה כשהוא עושה את התנועה הזאת, והעשן פורץ ממנו בכוח.

עכשיו הוא יסתכל על הסיגריה. זו תנועה שלא הכרחית לעישון, אבל היא תמיד תהיה שם.

הוא מעשן בעדינות, באלגנטיות. עישון נשי בידיים גבריות יפהפיות.

הוא מאפר באופן שמוציא משיווי משקל.

הוא מחזיק את המאפרה ביד השניה, זה כמעט כמו לאכול. פעולה קטנה ואינטימית.

הוא מתענג על כל רגע. לא כמו הממהרים, שלחוצים על הסיגריה. הוא יושב ונהנה מכל שאיפה. הוא נושם ונושף ונרגע. אם זה לא היה עשן הייתי מבקשת גם מזה.

תמיד במרפסת, לא למלא את הבית בריח ובאפר. הכוכבים הם רקע מושלם לרגע הזה. גם שמש צהריים. גם עננים. הכל מתאים, והנוף הכי יפה הופך ברגע כזה לתפאורה.

אחר כך הוא חוזר אליי ומייד משולח לצחצח שיניים.

אחר כך הוא חוזר אליי ואני רוצה להיות הסיגריה בידיים שלו.

כל כך רוצה.

Dijaraj Nair