אני איני אלא לטאה מכושפת שפיה ואזניה תפורים,

ואין בה דבר מלבד עוית השפתיים ונואשות הריסים.

ובזחילתי, היא שרשרת פרכוסיי, אני תמיד שב אל השדה הכחול, האכזר,

על כן כבי נא את האור, כי מלבד התפר לא תראי בי דבר.

ובבוקר אעמוד לבדי, ואביט בהרי-הבשן בכתמתם,

ובענני הגשם שוקעים ונהוים לאגם,

אעמוד לבדי באור המוזר ואצחק צחוק תם,

ואפנה שוב גבי, ואלך אל קצף הים.

ובכל האמור כאן, ביתי הקטנה, לא נטמן שום שקר לזר,

כי איני אוצר המוזיאון, ואיני עוצר מסעותיו של ההר,

ואין בי הרבה מלבד הרפית עור פניי ומתחיתו

כי אני תפור פה ואוזן, ככתוב בתחילתו.

את השיר הזה כתב המשורר אילן שיינפלד בגיל 16. זהו אחד משיריו הראשונים והוא מופיע ראשון בספר שיריו הראשון, "לטאה מכושפת", ספרון דק שהיום קשה להשיג ומצאתי אותו דרך איתמר מאתר הספרים. כן, היתה פעם תקופה כזאת בחיי שהייתי להוטה אחרי שירה והתאמצתי להשיג ספרים שחשקתי בהם, כמעט כמו הלהט שאני מפנה כיום לנעליים

בשיר הזה, שיש בו עירוב של ילדותיות ובגרות, התאהבתי מקריאה ראשונה. אני, לטאה מכושפת. אין פשוט מזה.

אני לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל כמה פעמים בחיי הרגשתי ככה וקראתי לזה סתם "חוסר אונים". 'לטאה מכושפת' נשמע לי כמו שם הרבה יותר יפה. 

הלטאה תפורה פה ואוזן, מוגבלת בכל תנועותיה מלבד האפשרות לחייך. יש בה (בו?) חוסר אונים מובנה, אך גם השלמה עם המציאות. הלטאה אפילו מנחמת את המתבוננת בה, אומרת זה בסדר, אני בסדר, ככה זה. כבי את האור.

נדמה שההשלמה עם המצב לא באה ממקום של קבלה מלאה אלא מתוך תחושה ש'זה מה יש'. אבל גם זה סוג של הקלה. הכרה במציאות. ולפעמים זו הדרך להגיע להשלמה אמיתית, לשמחה במה שיש.

לפעמים, כשאין לך יותר מלעשות מלבד לחייך, זה כל מה שנדרש.

 שבת שלום.