ביום העצמאות מודיעים ברדיו כבר ב12 שכל הגנים הלאומיים סגורים ואל תגיעו יותר. התכבדו נא באי התנועה הקרוב למקום מגוריכם וקבלו את העשן בילט אין גם בלי צורך לנפנף. 2 במחיר אחד? אני הייתי לוקחת. אם הייתי בעניין.

בתור צמחונית (-מתבאסת ממנגלים), חובבת אוויר נקי (-מתבאסת ממנגלים), וא-חברותית באופן שעורר דאגה אצל ההורים שלי כשהייתי קטנה, נפנוף בפארק עם המוני אנשים לא נשמע לי כמו האופציה הכי טובה להעביר איתה יום חופשי יקר באמצע השבוע. גם נפנוף סמלי עם המשפחה בפארק קטן ומרוחק לא נשמע כל כל מפתה. ככה זה עם פקקים - ראית אחד, ראית את כולם. לא בא לי לראות עוד אחד. וכל זה בשביל שניצל סויה מעושן... תודה, תרמתי בבית.

אה, תגידו, והמשפחה מה? גם אותה ראיתי בבית. בא ניתן להם קצת זמן להתגעגע.

בקיצור, לבחורה כמוני אין הרבה ברירות מלבד לבלות את חג העצמאות הזה בדרך האהובה עליה ביותר: לבד! בבטלה אין סופית! בלי רגשות אשמה!

אבל יש לי רגשות אשמה, לכן אני מבלה אותו לבד אבל לא מתבטלת. מה גם שאת הבוקר ביליתי עם בחור חינני, כך שדי מילאתי את ליטרת האנשים המקסימלית עבורי ליום אחד.

אי אפשר עצמאות בלי מחשבות על עצמאות. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת - אני לא עצמאית כמו שהייתי רוצה להיות. המחשבות שלי עדיין משדרות רוב היום על אתו גל- אני צריכה, אני רוצה, בלי זה אי אפשר, בלעדיו אי אפשר, אף פעם לא יהיה לך, אכלו לך שתו לך.

אחותי טוענת, "דוסית, אנחנו צריכות לשמוח! אנחנו חופשיות, אנחנו חיות במדינה חופשית! אנחנו לא בשואה, לא במדינה זרה, לא בתקופות קדומות ומדכאות נשים, יש לנו השכלה, יש לנו הורים, אנחנו לא באף קבוצת מיעוט! לשמוח!" נכון, אני מוסיפה. כשאנחנו ממלאות טופס מס הכנסה אין לנו שום נקודת זכות (למעט השירות הלאומי), ואנחנו צריכות לשלם מס מלא! איזה כייף!

ככל שיש לך יותר אתה רוצה יותר, מדהים כמה שזה נכון. כשהרווחתי גרושים רציתי רק להיות מסוגלת לשלם את שכר הדירה. כשהרווחתי את שכר הדירה ויותר, רציתי פתאום גם נעליים חדשות. כשקניתי נעליים חדשות ויפות ומסגרתי אותן בתוך קופסה שקופה ואטומה לאבק הבנתי שזה בכלל לא נעליים שאני רוצה, אני רוצה פשוט את כל השאר. החירות לגור לבד ולהיות מסוגלת לשלם עצמי הפכה, תוך כמה חודשים, לחדשות ישנות. עכשיו רציתי יותר ולא הייתי מוכנה לקרא לעצמי עצמאית בלי שיהיה לי את זה. כל זה.

כן, ברור, עכשיו אני יודעת שעצמאות היא בראש. שגם אסיר בכלא הוא חופשי כל עוד רוחו משוחררת, שחפצים כובלים אותך למקום, לזמן, לחומר, שהאדם היחיד שיכול לשחרר אותי הוא אני. נשאר רק להבין את זה ממש ממש טוב (:

את יתרת הבוקר, אם כך, ביליתי, כרגיל בזמן האחרון, בסשן עבודה של ביירון קייטי. שחרור ממחשבות מכאיבות הוא החופש הראשון שאני מכירה.

ואז גיליתי, הפתעה! שזו חתיכת דרך לצעוד בה, אבל שאני כבר על השביל. רוצה או לא רוצה. ושעד העצמאות הבא, אינשאללה, אני כבר אכתוב פוסטים עתירי תיאורי מנגל. כי לא יהיה אכפת לי איפה זורקים אותי, הראש שלי חופשי.

חג שמח!

(גם דף הבית שלי מצטרף לחגיגות)

כמה מעלות טובות למקום עלינו

אילו נתן לנו את חג הפסח ולא נתן לנו חופש מהעבודה, דיינו

אילו נתן לנו חופש מהעבודה ולא נתן לנו להשלים אלפי שעות שינה, דיינו

אילו נתן לנו להשלים אלפי שעות שינה ולא נתן לנו להעמיס אלפי קלוריות, דיינו

אילו נתן לנו להעמיס אלפי קלוריות ולא נתן לנו לקרא עיתוני חג, דיינו

אילו נתן לנו לקרא עיתוני חג ולא נתן לנו מרשמלו לבבות, דיינו

אילו נתן לנו מרשמלו לבבות ולא נתן לנו המון זמן עד לחג הבא, דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. שנתן לנו את הפסח, ונתן לנו חופש מהעבודה. ונתן לנו אוכל ותלושי שי ומוספי חג, והרבה זמן לחכות עד לחג הבא, שנעריך את כל זה.

בפסח הזה ישנתי כמו דוב קוטב ואכלתי כמו שלושה פילים. נכון שעכשיו נצטרך להוריד את הכל אבל אלו היו מהקלוריות המוצדקות ביותר שיש. אוכלי הבשר המשפחתיים חוגגים בפסח עם עופות, פרות ודגים בכל צורת הכנה, אבל הצמחוניים שבינינו (=אני), מרגע שלוקחים להם את השניצל טבעול צריכים להתחיל לדאוג לעצמם. אז דאגתי. שבועים לפני החג כבר עמדתי במטבח וטבחתי בירקות ללא רחם. מהתוצאה - פשטידות, סלטים וקציצות נהנו גם הקרניבורים.

אני זוכרת איך בילדותי הייתי נעמדת עם שחר במטבח ואומרת לאמא שלי "אין לי מה לאכול!" (+רקיעות רגליים דרמטיות +איום ברציחתן של פריכיות אורז תמימות). פסח היה חג של מצות, ביצים ותפוחי אדמה, וגם זה עוד בלי להיות אשכנזים, שנמנעים מקטניות. אצלנו אוכלים הכל. ועדיין, מלבד שלושת הנ"ל לא היה לאמא שלי הרבה מה להציע לי. היום גדלתי, עוד נשארתי קצת נודניקית פה ושם, אבל התחלתי לבשל בעצמי. וכמו תמיד, מתוך מיעוט האפשרויות נולדים הדברים הכי טעימים, ויש סלטים שימשיכו ללכת איתנו גם בימות הלחם הבאים עלינו לטובה.

בחג הזה למדתי כמה דברים, התגעגעתי לכמה אנשים, התגעגעתי אפילו קצת (קצת) לעבודה. אבל בעיקר, זה היה הפסח הראשון שחוויתי, לדעתי, כאדם בוגר. חגים, במיוחד אצל דוסים, הם אירועים משפחתיים כל כך, שאם לא היו לי אחיינים הייתי צריכה לשיר בעצמי את "מה נשתנה", ולא משנה בת כמה אני. כל עוד אני צעירה ורווקה אני לא נספרת כאדם לעצמי אלא כחלק אינטגרלי מהמשפחה. ולא בקטע רע. אלא זה פשוט מה שזה. כל עוד אני לא "בבית בעלי" אני "בבית אבי". ואת הפסח הזה הצלחתי לחוות מתוך ניתוק קל של חבל הטבור הזה, כך שהוא לא עבר עליי עם מועקת החגים הרגילה.

בפסח הזה הצלחתי לטעום טעם קל של "בני חורין"! ומרשמלו לבבות. דיינו!