אתמול בבוקר בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה, הפנים שראיתי במראה נראו לי כמו עצמי בעוד 30 שנה ובאופן כללי זה היה בוקר מהבקרים האלה בהם אני מחליטה על פרישה בלתי מוגבלת בזמן לחוף נטוש אי שם, איפה שאין עבודה שצריך לקום אליה בבוקר, אוטובוסים שצריך להספיק לרוץ אליהם ורק חמש דקות להתארגן.

כך יצאתי מהבית, לבושה וממהרת ומאחרת לעבודה, הרגליים רצות אבל הראש עוד שקוע עמוק בשינה למרות שאני מנסה לגרום לו להפנים את עניין ההתעוררות. אני ממהרת לכיוון אחד ואיכשהו כל האנשים הולכים דווקא מולי ואני מנסה לא להתנגש בהם. איש אחד קצת מבוגר היה נראה לי קשה קליטה במיוחד. אתה רואה שאני רצה, בנאדם, עוד שניה אנחנו מתנגשים, אולי תזוז? אנשים בדרך כלל קולטים ניואנסים כאלה גם בשניות מעטות וכל אחד מנסה לתפוס איזה צד ולצאת ממסלול התנגשות. רק האיש הזה במשקפי השמש השחורים הגדולים שלו לא רק שלא מבין, אלא שבשניה האחרונה אני עוד קולטת אותו מתקרב אלי.

בשניה הבאה אנחנו מתנגשים. חיכוך קל וממשיכים הלאה. או, הראש שלי מתחיל להתעורר. עצבים מעירים אותו הכי טוב.

שניה אחר כך אני מבינה משהו. הבחור תופס לי בישבן. וממשיך הלאה. חפינה קצרה ואסרטיבית. אצבעות קשות ננעצות. והלאה, כאילו כלום.

עוד שניה, אני בהלם.

עוד שניה, אני חושבת - מה?! ואז- חיכלרח*&^ערחיר$$65םןעח (קללות חסרות שם), ואז אני חושבת- לצעוק עליו!!!!

עוד שניה - לא, הוא כבר המשיך הלאה, אני לא הולכת לצעוק עליו.

עוד שניה - ואז אני סוף סוף חוזרת לעצמי- אני מסתובבת, הולכת אחריו, צועקת "היי!" בקול אדירים שלא ברור אז איך הוא יוצא מהגרון שלי וגם "מה זה היה?!"

גם אם זה לא נכון אני מרגישה שעיניים של חצי רחוב ננעצות בי, וכל האנשים באוטובוסים העמוסים שעומדים ממש עלינו מדביקים את הפנים לחלון. לא כל יום צורחת בחורה ברחוב על גבר בקול שורט מיתרים כזה. 

הבחור מופתע. הוא לא ציפה לזה. לוקח לו שניה להתעשת ואז הוא פולט צעקה שאחר כך הצלחתי לזהות אותה כמילה "טינופת", מוסיף רסיס רוק קטן, והוא מסתובב וממשיך האה.

וגם אני מסתובבת חזרה וממשיכה. אמנם נסערת, אבל מאחרת לעבודה, חייבת להמשיך הלאה.

האירוע הקטן הזה ארך עשר שניות לכל היותר. עשר דקות אחר כך, במונית, עוד הסברתי לעצמי כמה שאני בסדר, כמה שהוא לא בסדר, ושזה לא אשמתי.

לא היה כאן אונס, לא היתה כאן הטרדה, לא היה פה בדל משהו שמתקרב לדברים ששומעים בחדשות כל יום. אבל העלבון היה *כל כך* גדול.

הרגשתי כמו גוף, כמו משהו, כמו יצור. לא אישה, לא אדם, אלא משהו. אפשר לגעת בי אם רוצים. אני פה, וכל אחד יכול, גם בחור מבוגר בדרכו ברחוב, אם הוא בא מולי וראה אותי והתחשק לו.

ברגיל, אנשים כאלה הם מהסוג שבכלל לא מתייחסים אליו. זה לא הבוס בעבודה או איזה בעל סמכות אחר. זה לא שכן קרוב או מישהו מהמשפחה. זה סתם מישהו ברחוב, וכל כינוי גנאי שיתאר אותו מתאים כאן. עוד אחד מהמטרידים, הנוגעים, שאין להם כבוד לאף אישה או אדם, שמילים לא יעזרו במקרה שלו ואפילו מכות לא. בפעם הבאה שיפגוש בחורה ברחוב הוא ינהג באותו האופן הגס והבזוי.

ואני כל כך רציתי להרביץ לו, במקום רגיש וכואב שהיה מקפל אותו לכמה שניות. אולי לו זה לא ישנה את ההתנהגות אבל לפחות זה היה משאיר אותי באותו רגע עם טעם קצת פחות מריר בפה. אבל הייתי כל כך חסרת אונים שם, ועם מחשבה אדיוטית שאני מאחרת לעבודה ושאין לי זמן להתעכב, ורק הלכתי משם.

למה לא שמתי את עצמי במקום הראשון?? למה לקח לי שלוש שניות יקרות להגיב?? למה כל המכות שרציתי לתת לו ו"איך הייתי מלמדת אותו לקח, את המפגר הזה", באו רק אחרי ולא מייד?

כולנו עושים את ההכי טוב שלנו בכל רגע נתון. אני מקווה שבפעם הבאה, שלא תקרה, ההכי טוב שלי יגיב יותר מהר.

ונשים, או גברים, שחוו חוויה כזאת שלא לדבר על קשה ממנה - זה לא אשמתכם. זה באמת לא אשמתכם.

ואחרי הפחד הראשוני של "אין מצב שאני כותבת כזה דבר בבלוג", החלטתי בכל זאת לפרסם. זה לא אשמתי. אני בסדר. לא עשיתי משהו לא טוב.

ורק הטעם הרע לא הולך.

 שבת שלום.