את השבת הזאת ביליתי לבדי. לבדי בדירה שאני גרה בה כבר שנתיים, ולבדי אי פעם. "אין עניין" בלבלות שבת לבד, אומר אחי הקטן. נכון, עניתי, אבל בוא ננסה פעם אחת.

דתיים מוקפים כל חייהם בשבתות מרובות משתתפים; משפחה, חברים, תנועת נוער, משפחה מורחבת, שמחות עמוסות, שבתות יזומות כולל הרצאות וקפה, ביצה ירושלמית, רק לא לבד. אפילו לא בגיל 30+.

זה מקסים, כמובן. קהילתיות זה דבר מבורך. רק שפעם אחת אתה רוצה קצת לבד, ואז מסתכלים עליך במבט תוהה. מה פתאום לבד?! לבד זה לא כייף. לבד זה לא שבת. שבת זה ביחד. ועוד בדירה שלי, מוקפת העממין (אפריקה והפיליפינים שולטיםםם). "מה לך ולשבת בתחנה המרכזית?"

או.

אני אוהבת את השבתות המשפחתיות אבל רציתי לנסות פעם אחת משהו שונה. וזה לא שעשיתי שבת על ראש הר הנפאל, כולה חצי שעה נסיעה מהבית של ההורים. ארץ ישראל. פלטה חשמלית תקינה. 25 שעות לבד. בלי מחשב, רדיו, או מסיחי דעת אחרים. רק אני. מה?

רגע, רק אני? לבד?? זה לא מפחיד בעצם?? ואם ישעמם לי? ואם יקרה משהו נורא? ואם כולם צודקים?

עד יום שישי בצהריים עוד לא ידעתי סופית איפה אהיה. כבר חשבתי לוותר על הכל. זו תהיה שבת נוראית ואני אסבול. כולם צודקים. "לא צריך לנסות כל דבר בשביל לדעת איך הוא. אפשר לדלג על כמה טעויות", אמרה אחותי. כבר לא ידעתי אם עכשיו אני מתעקשת מתוך גאוותנות או באמת רוצה בזה.

אפילו ניסיתי להתעניין אצל חברים אם אפשר להתארח אצלם, או שיתארחו אצלי חלק מהזמן.... וכלום. זה או לבד או חזרה למשפחה, בייבי. והחלטתי.

ובשורה התחתונה? היתה שבת נהדרת.

הייתי עם עצמי, וזה לא מפחיד בכלל. אני מאד נחמדה, מסתבר. מצאתי את עצמי פשוט יושבת ונהנית מעצם היותי.

ואכלתי ונחתי וקראתי ומעבר להכל - ייצרתי לי שבת בעצמי.

בבית הכל מובן מאליו; השעון-שבת מכוון לאותן שעות תמיד, ההתנהלות רגילה, לכולם יש תפקיד - אמא מדליקה נרות, אבא מקדש, בוצע את החלות, הולך לבית כנסת, מבדיל במוצאי שבת. הדוסית ישנה, וצריך להעיר אותה לארוחות. בזה מסתכם תפקידי בשבת. אבל הפעם הייתי בעצמי אבא ואמא של שבת. הייתי צריכה לדאוג לנרות, ולהדליק אותם. לסחוב כוס קידוש מהבית, ולקדש. לשיר זמירות, אם אני רוצה שיהיו זמירות שבת בבית הזה. לקום מוקדם כדי לחמם לי את האוכל על הפלטה, ובשביל אוירת שבת עד הסוף - גם ללכת לבית הכנסת. פעמיים. מאורע נדיר שנצפה אצלי רק בחגי תשרי. היה לי חלק אקטיבי בשבת הזאת. עשיתי אתה. התחברתי אליה באמת.

והסביבה?

שקט מופתי כזה אי אפשר לחוות כאן באמצע השבוע גם לא באמצע הלילה. שום אוטובוס, שום צפירות. רק שקט ושקט, ציפורים מצייצות בשמש.

כבר היה שווה.

שבוע טוב!(: