ישראבלוג בן 9 ואני בערך בת שנה. לפני כשנה פתחתי כאן את הבלוג, ונכנסתי לסטטיסטיקה

תמיד ידעתי ש"ישרא זה ילדים" אבל הופתעתי לגלות ש44% אחוז מהכותבים הוא בגילאי 14-17. כמעט חצי. יש אמת בסטיגמה.

עוד הופתעתי לגלות, לפי הנתונים שפורסמו, ששכבת הגיל שלי, 30-39 מהווה את האחוז הקטן ביותר של הכותבים כאן, רק 3% מכלל הבלוגרים. אני מיעוט! ישר תהיתי אם זה טוב לי או רע לי. מצד אחד זה הופך אותי לייחודית (אני ועוד כמה אלפים אמנם, אבל עדיין), מצד שני, אני כותבת, ומי קורא? וכשמגיבים, מי מגיב? ילדים. המון "חחחחח" המון לייק, "גדול" ו"מוזמנת לשלי". שמישהו יגיד להם שזה חסר טעם. אם התגובה מספיק מעניינת (או אם אני מספיק מסוקרנת) אני אכנס לבלוג שלהם. כשמישהו, בדרך כלל מישהי, כותבת לי "מוזמנת" בא לי לסגור לה דלת על האצבעות.

במה אני לא מיעוט? במין שלי. מרבית הכותבות כאן הן נשים, ועל זה נאמר, כאילו דה. הצורך הזה לפרוק, לדבר, לשתף, לחפור, מוצא ביטוי גם כאן.

ומעל לכל, שוב עלתה שאלת ה"למה בכלל". יש אלפי בלוגרים בישרא, יש מליוני בלוגרים בעולם. כולם משתפים במידע וכולם רוצים להגיע לאנשים. זה נחמד שהיום זה אפשרי בכלל - פעם יכולנו לקרא בעיתון אבל מעטים כתבו בו, היום בגיל 13 אתה פותח בלוג יחד עם חשבון חיסכון של כספי הברמצווה, ומשתף לדעת את כל העולם. אבל כמה אפשר? ולמה? ובשביל מה? ולמה מכתבי שרשרת כוללים תמיד נופים בלתי נשכחים ואיומים לקראת הסוף?

מלמעלה, כולנו נמלים קטנות ועמלניות. עובדות, מביאות פירורים הביתה, מתיישבות מול המחשב ומספרות על זה אחת לשניה. וגם אם לוקחים בחשבון שרק לאחוז אחד מהאנשים בעולם יש מחשב אישי (לא יודעת, ככה היה כתוב במכתב השרשרת שהעברתי אך אתמול בין חבריי), נראה שרובם בעולם המערבי ובסין. ואני, בעולם המערבי אנוכי יושבת. ומה שאני רואה מכאן זה כמויות עצומות של מידע שנשפכות לכל הכיוונים.

לפעמים זה כל כך מרפה את ידי שאין לי כוח בכלל לכתוב. אני עוד טיפה אחת בים הזה. ברגעים חמורים במיוחד אני חושבת על כל הפוסטים הנהדרים שקראתי אצל אחרים וכמה הם שימחו אותי ואיזה יופי זה אינטרנט, ואז שדון קטן בקלשון אופנתי מתיישב לי על הכתף ומספר לי על כל מיליוני השיתופים הנהדרים האחרים בעולם שלא זכיתי לקרא ואיך שבחיים לא אצליח להספיק את הכל, ואיך שאני מסתפקת בכמה בלוגים וזהו.

אין, חצי הכוס הריק, זו ההתמחות שלי.

ואגב, זו לא טעות. יש חצי מלא וחצי ריק. הכוס עצמה לא ריקה, היא הרי חצי מלאה, נכון? אז לא אומרים חצי כוס ריקה אלא חצי הכוס הריק. החצי הוא הנושא. כלומר, אפשר לומר, כי כולם אומרים כך, ולפי הרוחות האחרונות המנשבות באקדמיה לשון, "הרוב קובע", אבל אני הרי ידועה בהתקטננויותיי. אז הרי לכם.

טוב, תורכם. שתפו.

לילה טוב.