איזה ראש השנה ואיזה נעליים, השנה אני עסוקה עד צוואר בלחיות את החיים הקטנים והרגילים שלי, קטנים במובן של יומיומי, ורק לעיתים רחוקות החודש הרמתי את האף למעלה מחוץ למים ונזכרתי שחודש אלול עכשיו (רוב הזמן סתם חייתי ב"אוגוסט"), ושתכף ראש השנה. פעם, במיוחד בתיכון, חייתי את אלול מא' ועד ת'. למדנו על החגים, אמרנו פיוטי סליחות, קיבלנו הרצאות על משמעות הסליחה בכפית לפה. היינו סבילות ורק ספגנו (אכן, בנות בלבד). מחוץ לתיכון, אם רוצים תוכן, צריך לדאוג לתוכן. צריך ללכת להרצאות או לקרא מאמרים גם בלי שהדפיסו אותם 40 פעם וחילקו לשני טורים.
ואני, גם השנה, לא דאגתי לזה בעצמי.
היום בבוקר ישבתי על ספסל ליד בית ספר יסודי בדיוק בזמן בו נערך בו טקס ראש השנה. ומה מסתבר? שלכל המורות בעולם יש אותו קול ואותה אינטונציה כשהן צועקות במאגפון "מה זה, כיתה ו'2 לא יכולה להרים ידיים גבוה?! קדימה!" ועוד הסתבר שאבא של ערן, שכבר סיים את בית הספר ועלה לחטיבה, היה מוכן להגיע גם השנה, למרות שבנו כבר לא שם, כדי לתקוע בשופר כהדגמה לתלמידים.
"הייתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!" זה המשפט הקבוע שמלווה את השופר בכל סטנסיל עליו הודפסה תמונתו מגיל הגן ועד היום. ומה נאמר, יש דברים בג'ו. אנ'לא יודעת, אולי זה רק אני והמסורת שאני מגיעה איתה, אני מניחה שעבור חילוני תקיעת שופר נשמעת אחרת לגמרי, אבל הבוקר, מעבר לשער בית הספר היסודי, מול אבא של ערן שהתאמץ מאד לתקוע אבל הצליח רק חלקית, ומול מחיאות הכפיים שהוא קיבל אחרי כל סדרה (מחיאות כפיים אחרי שופר זה משהו שרק חילונים יכולים לחשוב עליו, שועשעתי מהפער הענק בין התפיסות), ובכן, הבוקר נחרדתי.
קול וריח הם שני דברים מופלאים; מספיק רק חלקיק קטן מהם כי להחזיר אותך לזמן ולמקום מסויימים, או להציף שורה ארוכה של זכרונות זמן-מקום מכל עברך עד הלום. למוח לוקח שבריר שניה למקם את עצמו שוב בכל אותן סיטואציות בעת ובעונה אחת, לפעמים אפילו בלי להציף את תודעת הרגע הספציפי. ושופר, כשאני שומעת אותו, הנשימה שלי עוברת לדום. הכל מייד עולה: השופר של סבא שלי, שלא הכרתי, עטוף מאז שאני זוכרת את עצמי באותה מטפחת ראש צהובה-כחולה, מוצא כל שנה החוצה ממקום משכנו בארון הבגדים. התפילות, התחינות, הסבתות במטפחות עם ריח הנפטלין שלא יודעות את המילים אבל יודעות יותר טוב מכולנו, אמא בשורה הראשונה של בית הכנסת, מה איתה, היא בסדר? אחותי, בשעה 10 שלי, יש לה מקום לשבת או שהיא שוב נתנה אותו למישהי בחודש הריוני מתקדם? אבא שלי, מתפלל על התיבה ושוב הקול שלו נשנק. אבא שלי שבוכה מול קהל של 500 איש; כל השנים הקודמות וההבטחות הקודמות, חלקן מומשו, חלקן עומדות בתור. כל החומר שלמדנו בכיתה על התפילות, מיעוטו עדיין בירכתי המוח; הידיעה שגם השנה הבאה שלי לא תהיה שונה מהותית. זו תהיה שוב אני, קצת יותר גדולה, אבל עדיין אותו בן אדם, לטוב ולרע. התהיה האם השנה הבאה שלי תהיה שונה מהותית, האם זו השנה המיוחלת שבה אגשים חלום ואהיה סוף סוף מי שאני רוצה להיות. עכשיו, כשהשופר צורח ברקע וכל השאר שקט - עכשיו זה הזמן להחליט.
כל כך הרבה פתקים מבקשים מקהל המתפללים לא לדבר בזמן התפילות וקריאת התורה, אבל הכלי היחיד שיכול להפיק דממה מוחלטת מהאנשים הוא השופר, שכל צליל מתגמד לידו, והא מכריח את כולם לעסוק איש בענייניו הפרטיים, כמה רגעים כנים ושקטים עם עצמך. עכשיו.
תודה לאבא של ערן, שהסכים לבוא ולתקוע גם השנה. תודה שהזכרת לי.
ומה יקרה לי בשנה הבאה? ומה אתם רוצים שיקרה לכם?
כמו כל שנה גם השנה החלטתי לרזות. אבל אם רק אצליח להוריד את כמו הג'אנק פוד שאני אוכלת למינימום הכרחי (ופיצה וצ'יפס הם הכרחיים!) זה לכשעצמו יחשב הצלחה גדולה.
השנה החלטתי להתחיל למדוט בקר וערב, עשר דקות ביום. עשר דקות של נשימה-נשיפה, ככה, בשביל להזכיר לעצמי את הבסיס. זה תמיד עוזר לי כשאני עושה את זה, פעם בשבע שנים, אז החלטתי להגביר את המינון.
השנה אני מאחת לעצמי אהבה. אהבה זוגית, אבל גם אהבה בכלל. לעצמי, לעולם, לאנשים הקובים אליי, לאנשים שמדביקים מסטיקים באוטובוס... ירחם אלוהים על נשמתם האומללה.
אני מאחלת לעצמי להמשיך למתוח את הגבולות שלי ביצירתיות, בתחום החברתי, ולמצוא אומץ להגשים כל מה (עזבו, חצי ממה) שאני חולמת עליו כבר שנים.
אני מאחלת הרבה בריאות לכל אהוביי, מאחלת לכולנו עין טובה וסבלנות כשדברים יוצאים משליטה, מאחלת הרבה חוסר שליטה והפנמת המסר שהחיים קורים לך בזמן שאתה לומד לזרום.
מאחלת לכולנו התפתחות אישית ורוחנית, ושנהיה כאן גם בשנה באה, כדי לראות איפה היינו ומה עשינו.
"שנה טובה ומתוקה" הוא האיחול הנפוץ והבנאלי ביותר אבל גדול כוחו בפשטותו. זה שהשנה תהיה טובה, כולנו רוצים. אבל חשוב שתהיה גם מתוקה. שיערב לנו טעמה בפה. שכשדברים לא יהיו הכי טובים, עדיין יהיה לנו מתוק. כי נלמד, נתקדם, נרוויח את השיעור. נחייך.
שתהיה לכם שנה טובה, ומתוקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה