נו, יש לכם שלושה ניחושים. הזוכה המאושר יזכה ביום חופש על חשבונו.
ו.... יש לנו זוכה! כן כן, אתה שם משמאל, עם התשובה הנכונה: דייט כושל. פוסט הוא מקום טוב לפרוק בו.
האמת היא שהדייט לא היה ממש כושל. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא מהגרועים שבנמצא. מה גם שהאוכל היה נהדר. בדייט כמו זה הכלל הוא, אם הדייט לא משהו, לפחות שיהיה טעים! אז אני אוכלת, ולא סלט חסה.
מה שהקפיץ אותי לכאן היתה הודעת סמס ממנו, כשאמרתי למחרת שזה לא מתאים, בתוספת איחולי הצלחה וסמיילי, כדי לסגור את זה יפה. נראה שהחיוך הובן שלא כהלכה, וזו היתה לשון ההודעה שנשלחה בחזרה, שמרתי: "טוב שזה מצחיק אותך! הזמן הולך ואוזל גב' x אל תהי בררנית יתר על המידה. אחרת עוד עלולה חס וחלילה לפספס את הרכבת. אבל מי אני שיתן לך מוסר"
אז לא עניתי לבחור החביב אלא רק קוננתי באזני אחותי, וגיסתי, ועכשיו באזניכם, למה אתם יותר אינטלגנטים ממנו, ומכם אכפת לי, קוראים חסרי פנים אהובים שלי, וממש בא לי להסביר פה איזה משהו בסיסי:
קודם כל, נעלבתי על המקום (ואחותי: "מזה את נעלבת?!"). הוא פגע בנקודה רגישה, וזו הבררנות שלי. זה לא קל להיות בגילי, לשמוע את זה כל הזמן מהסביבה שלי ("את בררנית"), ולנסות למצוא בי את המקומות האלה ולהתמודד איתם.
למזלי אלוהים אוהב אותי, אז הוא מזמן לי הרבה נסיונות, ודייטים שונים ומשונים כדי שאעבוד על מידת הבררנות שלי ואשתפר. היום אני כבר במצב שאני אומרת כן לכל הצעה (חוץ מלעורכי דין. בכל זאת, גם לי יש גבולות) כדי שלא יצא שהפסדתי מישהו בגלל קטנוניות ובגלל שטויות, וכדי שבפעם הבאה שמישהו יגיד לי "בררנות!" אני אנשום עמוק ואזכיר לעצמי שזה לא נכון. או לפחות שאני משתדלת להגיע לדייט ולנסות, ולשמור את הבררנות שלי לאחרי הפגישה, ולא כבר בשלב ההצעה.
דבר שני, הפריעה לי השיפוטיות הזאת. הפסקנות שלו; ישבת איתי שעה, הכרתי חלק קטנטן ממני, מה גורם לך לחשוב שאתה מכיר אותי, או שזה לגיטימי לבקר אותי בלי להכיר אותי?
כולנו שופטים כל הזמן את זה שחותך בכביש, זה שעוקף אותנו בתור בלי בושה, וזה שהשליך אשפה בפח של המחזור נייר, גוד דמיט, אבל זה עובר לנו רגע אחרי שקיללנו את אמא שלו וממשיכים הלאה. לרוב אנחנו לא עוצרים להסביר לו בידענות מה הבעיה שלו, או "לתת לו מוסר". משום מה אחרי שעה עם מישהו אנחנו כבר מרגישים נוח להגיד דברים, והו, הטעות. שעה זה לא הרבה זמן כדי להכיר מישהו, להיות בנעליים שלו, להגיד לו איך לחיות.
במסגרת ויכוחי השבת שלנו, מיטה ליד מיטה בבית ההורים בערב שבת בלילה, אחותי (אין עליה, באמת), ייעצה לי להפסיק לחנך את כל העולם ואת הבחורים שאני יוצאת איתם. אני טענתי שאם פגשתי מישהו, אז גם אם הוא לא מתאים לי, יש סיבה לכך שנפגשנו. משהו בי השתנה, או התקדם, או עבר איזה בירור (לפעמים סתם אכלתי עוד פסטה טובה...), ואולי אם אני אעיר משהו קטן, משהו קטן ישתנה גם בבחור שמולי, וכשהוא יצא עם הבחורה הבאה הוא כבר יהיה במקום אחר. במילים אחרות, אני עוזרת לאשתו לעתיד. כשהיא תפגוש את הגבר שיהפוך לבעלה, אחרי שהוא עבר סדרת חינוך אצל כל הדייטיות הקודמות שלו (וכן להפך, אנחנו עוברות סדרת חינוך אצל הדייטים שלנו), הוא כבר יהיה דגם משופר. מישהו טוב יותר שלמד כמה דברים.
ואחותי בשלה: לא. זה לא עניינך. תדאגי לעניינים שלך, אל תעירי למישהו שאת לא מכירה. שאשתו תחנך אותו. אל תבזבזי אנרגיה על מישהו שלא תראי יותר.
ניסיתי לראות ככה את הדברים, ועכשיו, אחרי הסמס הזה, אני מסכימה איתה יותר מתמיד. לא תמיד צריך להכנס לאנשים אחרים לתוך הבפנוכו שלהם, ומבחינתי הערה כמו הנ"ל היא בהחלט כזו.
ומעבר להערה הספציפית הזאת, יש פה משהו גדול יותר. שכשאומרים "לא" למישהו, הוא לא יודע לקבל את זה יפה וחש צורך לנעוץ איזו סיכה. זה לא רק גברים (או נשים) בדייטים, זה גם בכלל. למשל, שלושה אנשים אחרים מהשבועיים האחרונים, שבמקרה שלהם רצו להגיד "לא", אבל לא היה להם נעים, אז הם נעלמו. לא ענו לסמסים ולמייל. לקבל "לא" יפה, או להגיד "לא" בצורה יפה ומנומסת, זה משהו שצריך ללמוד. אני נותנת שיעורים חינם אם מישהו רוצה. זה נורא קל. כל מה שצריך לעשות זה לנסח תשובה יפה, נימוסית אך אסרטיבית, ולהגיד מה שיש לכם לומר. למשל, 'נכון שקבענו, אבל במחשבה שניה, אני חושב שזה לא מתאים לי כרגע'. נו, היה קשה?
למה היעלמות והתעלמות נחשבות אופציות טובות יותר? במיוחד שמחר אתם פוגשים אותי בפייסבוק ומלייקקים לי. אז לא חבל שאני אתבאס עליכם, ולא אלייקק לכם שבוע רק בגלל שהברזתם ברגע האחרון ובצורה לא הכי נעימה?
נראה לי שזה היה בפולנית הקטע האחרון שהיה עכשיו, אבל לפחות היו נימוסים בפולניה. על כל שאר מנהגי העדה אני מוותרת, רק תשאירו את הנימוס. ועדיף נימוס מובנה חברתית, נימוס עם כוונות טובות, אמיתי כזה. לא נימוס מן השפה ולחוץ שכל מה שיש מתחתיו זה גחלים רוחשות. לא יזיק לנו קצת כחברה, בטח לא יזיק לנו בכל הקשור לדייטים.
ורק בשביל הפינאלה הקטנונית, אני מצפה ממישהו שגדול ממני בארבע שנים ובעצמו לא נשוי שיבדוק בעצמו אם הוא לא בררן, ועל הדרך, שילמד קצת עברית. מי אני ש"יתן" לך מוסר? בהחלט לא אתה.
הרבה זמן לא כתבתי פה. חשבתי על הבלוג הזה יום יום (בחיי), אבל מילים לא יצאו לי. כבר כמעט חשבתי לוותר עליו, שזה יותר שווה מסתם להפסיק לכתוב; ממש תיכננתי לו פרידה מסודרת (אני אהבת טקסים), ובכל זאת לא הרשיתי לעצמי. מרבית העקבות שמובילים לכאן כוללים מחרוזות חיפוש עם המילים "טלפון" ו"בחורה", לכבוד הוא לי שהפוסט ההוא עדיין רלוונטי לאי אלו בחורים. מחרוזות רבות אחרות מציעות "בדיחות של דוסים". נו, אי אפשר להוריד את זה מהרשת!
ומה שגרם לי להתיישב סוף סוף ולכתוב שוב משהו הוא חתונה שנכחתי בה בשבוע שעבר.
זוג חברים טובים שלי התחתן בשעה טובה ומוצלחת. חמש שנות היכרות, הורים מאושרים משני הצדדים, אולם, פרגיות במרינדה, צלם תזזיתי. ושני חתנים.
כן, הזוג המאושר כולל שני גברים, שניהם בגילי, שניהם חמודים ומוצלחים, ושניהם היו נרגשים כאחרונת מחליפות השלוש שמלות בערב. שלא לדבר על ההורים שלהם.
את א' אני מכירה כבר בערך עשור. איך הזמן טס כשמזדקנים. את אהובו אני מכירה קצת פחות אבל לקראת החתונה העמקנו טיפה את הקשר וגילינו שיש לנו כמה אהבות משותפות, למשל, ממתקי גומי, חליפות גזורות היטב, וא'.
עם א' עברתי את גיל ההתבגרות המאוחר שלי. התאהבויות, מחשבות, לבטים, איך כדאי לכתוב לו שהוא יבין אבל לא יבהל? אני דיברתי על הבחורים שלי והוא דיבר על הבחורים שלו.
קיוונו ביחד, תהינו ביחד, היינו שונים ביחד. אני חיפשתי לי את דרכי בעולם הדתי, וא' חיפש את דרכו ללב של האנשים. לגרום להם להבין שהומו זה לא מילה גסה. הוא עשה את זה בסבלנות ובהקשבה ובמילים. הוא כותב כל כך יפה. והוא לא יודע, אבל אני שומרת כמה מהמילים שלו במסמך וורד.
החתונה היתה מרגשת.
חברותיי הדתיות נישאו לבחירהן אחרי תקופת היכרות בת כמה חודשים, והחופה שלהן היתה מרגשת, נושאת אופי של התחלה רעננה וגם של אי ידיעה. הכל טרי וחדש. הזוג היפה משבוע שעבר נישא אחרי 5 שנות היכרות וחיים משותפים - הרבה כבר ידוע, כך שההתרגשות נבעה הפעם ממקום אחר. התרגשות של קבלה אחרי מסע ארוך וחגיגת האהבה שלך עם אנשים שאוהבים אותך כמו שאתה.
שמחתי לראות את אמא של א', עומדת לידו בחופה וגם נושאת דברים. לא היה לה קל להגיע לשם, אבל היא עשתה את הדרך הזאת.
שמחתי לראות אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, מתאספים לכבוד האיחוד המקסים הזה.
שמחתי לראות חתן מתרגש עד דמעות וקיוויתי שיום אחד גם אני אתעורר כל בוקר בחיוך לצד האחד שלי. יש אהבה כזאת, הנה, מול העיניים שלי, לא מובנת מאליה, אבל עקשנית ובטוחה בעצמה. יום אחד גם אני אדמע שם משמחה מתחת לחופה, והו, כמה שאני יודעת לדמוע.
זה מצחיק אותי להסתכל עליי, מקולקלת אמנם אבל עדיין קצת דוסית, רווקה ומבולבלת, בעוד חבריי ההומואים מטפחים זוגיות יציבה, מתחתנים וחושבים על ילדים. יש כבר כמה זוגות כאלה סביבי. חלקם מתאמנים בינתיים על כלבים בעוד אני לא מנסה אפילו לגדל עציץ. אתם מעוררים בי השראה.
לא הקשבתי השנה הרבה לרדיו. התמקדתי באוסף הדיסקים שלי, בשפע קליפים ביו טיוב, ובשעתיים של בועז כהן ב88 FM ("רוקר טוב", כל יום בין 8:00 ל10:00) שלא מייצגות את הרדיו הישראלי (ע"ע גלגלצ) אלא טעם משובח. להשלמת האסקפיזם קינחתי ב"קופסת הלהיטים" עם עופר נחשון, גם ב88, כל יום ב13:00. ומי שמכיר את עופר נחשון יודע שהקשר בינו לבין מה שמושמע ברדיו מקרי עוד יותר....
שיר אחד כן תפס את תשומת הלב שלי, ולא, אני לא מתכונת ל"ערב טוב" של ליאור נרקיס.... (ע"ע מה זה הדבר הזה?!)
"התרגשתי לקראתך" של עלמה זוהר הוא שיר מרגש. שיר אהבה פשוט ויפה ומדויק. הדימויים לקוחים ברובם מעולם הטבע, איפה שאין משחקים ואגו ומניפולציות אלא ישירות. אהבה כזאת שאפשר להגיע בה בלי להודיע מראש, שאפשר לבוא ללטיפה בלי הסברים. וברוח המדיטציה שאופפת אותי לאחרונה, אהבה שהיא כמו לנשום. פנימה, החוצה, פשטות. וכשמתחברים למקום השקט הזה בפנים וסוגרים את הרעש מחוץ אליך, נזכרים כמה הכל באמת יכול להיות ככה, גם בשאר הזמן. ישיר, חסר עכבות. שלם.
זה השיר שאני מקווה שילווה אותי בהמשך השנה הבעל"טנו. שיפה ופשוטה תהא השנה אשר מתחילה לה בשבוע הבא.
שבת שלום, תנו נשיקה לאנשים האהובים עליכם.
התרגשתי לקראתך עבר בי רעד מחשבה אחת צלולה בלתי מודעת עוד מעט...
כמו שכלבים יודעים לפי הריח כמו שכלבים רצים בשביל לקראת אורח התרגשתי לקראתך
פרשתי שתי ידיים באוויר לכשתגיע רציתי שתבוא בלי להסביר בלי להודיע בלי סיבה
כמו שהים גואה בלי נשימה כמו שצמחים בוקעים לאור מאדמה התרגשתי לקראתך
השארתי סימנים טבועים בחול ברגל יחפה באתי כמו שהכלבים באים ללטיפה בלי להתנצל
כמו פרפרים מסנוורים לאור ירח כמו הלחישה של הגפרור המתלקח התרגשתי לקראתך
אני אוהבת את איך שהוא מעשן. אני שונאת שהוא מעשן, ואני לא סובלת את הריח, אבל אני לא יכולה להוריד ממנו את העיניים כשהוא עושה את זה.
ואחרי שגמרתי להטיף לו בפעם המאה, כאילו שהוא לא יודע בעצמו כמה זה לא בריא, הוא מתיישב בכל זאת לעשן, ואני מתיישבת מולו. במרחק בטוח מהעשן, ולא באופן מופגן, כדי שלא יעשן בשבילי. כדי שיעשן בשביל עצמו, ואני אוכל להסתכל בסתר, מעמידה פנים שאני רק מחכה שזה יגמר.
הוא מדליק את הסיגריה, הוא מרים את הראש כלפי מעלה ונושף את העשן הראשון לחלל האוויר. כמה ריאות יש לו! כמה הוא יפה כשהוא עושה את התנועה הזאת, והעשן פורץ ממנו בכוח.
עכשיו הוא יסתכל על הסיגריה. זו תנועה שלא הכרחית לעישון, אבל היא תמיד תהיה שם.
הוא מעשן בעדינות, באלגנטיות. עישון נשי בידיים גבריות יפהפיות.
הוא מאפר באופן שמוציא משיווי משקל.
הוא מחזיק את המאפרה ביד השניה, זה כמעט כמו לאכול. פעולה קטנה ואינטימית.
הוא מתענג על כל רגע. לא כמו הממהרים, שלחוצים על הסיגריה. הוא יושב ונהנה מכל שאיפה. הוא נושם ונושף ונרגע. אם זה לא היה עשן הייתי מבקשת גם מזה.
תמיד במרפסת, לא למלא את הבית בריח ובאפר. הכוכבים הם רקע מושלם לרגע הזה. גם שמש צהריים. גם עננים. הכל מתאים, והנוף הכי יפה הופך ברגע כזה לתפאורה.
אחר כך הוא חוזר אליי ומייד משולח לצחצח שיניים.
אחר כך הוא חוזר אליי ואני רוצה להיות הסיגריה בידיים שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה
