ומה מריץ עצלנית בלוגים שכמותי לכתוב פוסט?

נו, יש לכם שלושה ניחושים. הזוכה המאושר יזכה ביום חופש על חשבונו.

ו.... יש לנו זוכה! כן כן, אתה שם משמאל, עם התשובה הנכונה: דייט כושל. פוסט הוא מקום טוב לפרוק בו.

האמת היא שהדייט לא היה ממש כושל. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא מהגרועים שבנמצא. מה גם שהאוכל היה נהדר. בדייט כמו זה הכלל הוא, אם הדייט לא משהו, לפחות שיהיה טעים! אז אני אוכלת, ולא סלט חסה.

מה שהקפיץ אותי לכאן היתה הודעת סמס ממנו, כשאמרתי למחרת שזה לא מתאים, בתוספת איחולי הצלחה וסמיילי, כדי לסגור את זה יפה. נראה שהחיוך הובן שלא כהלכה, וזו היתה לשון ההודעה שנשלחה בחזרה, שמרתי: "טוב שזה מצחיק אותך! הזמן הולך ואוזל גב' x אל תהי בררנית יתר על המידה. אחרת עוד עלולה חס וחלילה לפספס את הרכבת. אבל מי אני שיתן לך מוסר"

אז לא עניתי לבחור החביב אלא רק קוננתי באזני אחותי, וגיסתי, ועכשיו באזניכם, למה אתם יותר אינטלגנטים ממנו, ומכם אכפת לי, קוראים חסרי פנים אהובים שלי, וממש בא לי להסביר פה איזה משהו בסיסי:

קודם כל, נעלבתי על המקום (ואחותי: "מזה את נעלבת?!"). הוא פגע בנקודה רגישה, וזו הבררנות שלי. זה לא קל להיות בגילי, לשמוע את זה כל הזמן מהסביבה שלי ("את בררנית"), ולנסות למצוא בי את המקומות האלה ולהתמודד איתם.

למזלי אלוהים אוהב אותי, אז הוא מזמן לי הרבה נסיונות, ודייטים שונים ומשונים כדי שאעבוד על מידת הבררנות שלי ואשתפר. היום אני כבר במצב שאני אומרת כן לכל הצעה (חוץ מלעורכי דין. בכל זאת, גם לי יש גבולות) כדי שלא יצא שהפסדתי מישהו בגלל קטנוניות ובגלל שטויות, וכדי שבפעם הבאה שמישהו יגיד לי "בררנות!" אני אנשום עמוק ואזכיר לעצמי שזה לא נכון. או לפחות שאני משתדלת להגיע לדייט ולנסות, ולשמור את הבררנות שלי לאחרי הפגישה, ולא כבר בשלב ההצעה.

דבר שני, הפריעה לי השיפוטיות הזאת. הפסקנות שלו; ישבת איתי שעה, הכרתי חלק קטנטן ממני, מה גורם לך לחשוב שאתה מכיר אותי, או שזה לגיטימי לבקר אותי בלי להכיר אותי?

כולנו שופטים כל הזמן את זה שחותך בכביש, זה שעוקף אותנו בתור בלי בושה, וזה שהשליך אשפה בפח של המחזור נייר, גוד דמיט, אבל זה עובר לנו רגע אחרי שקיללנו את אמא שלו וממשיכים הלאה. לרוב אנחנו לא עוצרים להסביר לו בידענות מה הבעיה שלו, או "לתת לו מוסר". משום מה אחרי שעה עם מישהו אנחנו כבר מרגישים נוח להגיד דברים, והו, הטעות. שעה זה לא הרבה זמן כדי להכיר מישהו, להיות בנעליים שלו, להגיד לו איך לחיות.

במסגרת ויכוחי השבת שלנו, מיטה ליד מיטה בבית ההורים בערב שבת בלילה, אחותי (אין עליה, באמת), ייעצה לי להפסיק לחנך את כל העולם ואת הבחורים שאני יוצאת איתם. אני טענתי שאם פגשתי מישהו, אז גם אם הוא לא מתאים לי, יש סיבה לכך שנפגשנו. משהו בי השתנה, או התקדם, או עבר איזה בירור (לפעמים סתם אכלתי עוד פסטה טובה...), ואולי אם אני אעיר משהו קטן, משהו קטן ישתנה גם בבחור שמולי, וכשהוא יצא עם הבחורה הבאה הוא כבר יהיה במקום אחר. במילים אחרות, אני עוזרת לאשתו לעתיד. כשהיא תפגוש את הגבר שיהפוך לבעלה, אחרי שהוא עבר סדרת חינוך אצל כל הדייטיות הקודמות שלו (וכן להפך, אנחנו עוברות סדרת חינוך אצל הדייטים שלנו), הוא כבר יהיה דגם משופר. מישהו טוב יותר שלמד כמה דברים.

ואחותי בשלה: לא. זה לא עניינך. תדאגי לעניינים שלך, אל תעירי למישהו שאת לא מכירה. שאשתו תחנך אותו. אל תבזבזי אנרגיה על מישהו שלא תראי יותר.

ניסיתי לראות ככה את הדברים, ועכשיו, אחרי הסמס הזה, אני מסכימה איתה יותר מתמיד. לא תמיד צריך להכנס לאנשים אחרים לתוך הבפנוכו שלהם, ומבחינתי הערה כמו הנ"ל היא בהחלט כזו.

ומעבר להערה הספציפית הזאת, יש פה משהו גדול יותר. שכשאומרים "לא" למישהו, הוא לא יודע לקבל את זה יפה וחש צורך לנעוץ איזו סיכה. זה לא רק גברים (או נשים) בדייטים, זה גם בכלל. למשל, שלושה אנשים אחרים מהשבועיים האחרונים, שבמקרה שלהם רצו להגיד "לא", אבל לא היה להם נעים, אז הם נעלמו. לא ענו לסמסים ולמייל. לקבל "לא" יפה, או להגיד "לא" בצורה יפה ומנומסת, זה משהו שצריך ללמוד. אני נותנת שיעורים חינם אם מישהו רוצה. זה נורא קל. כל מה שצריך לעשות זה לנסח תשובה יפה, נימוסית אך אסרטיבית, ולהגיד מה שיש לכם לומר. למשל, 'נכון שקבענו, אבל במחשבה שניה, אני חושב שזה לא מתאים לי כרגע'. נו, היה קשה?

למה היעלמות והתעלמות נחשבות אופציות טובות יותר? במיוחד שמחר אתם פוגשים אותי בפייסבוק ומלייקקים לי. אז לא חבל שאני אתבאס עליכם, ולא אלייקק לכם שבוע רק בגלל שהברזתם ברגע האחרון ובצורה לא הכי נעימה?

נראה לי שזה היה בפולנית הקטע האחרון שהיה עכשיו, אבל לפחות היו נימוסים בפולניה. על כל שאר מנהגי העדה אני מוותרת, רק תשאירו את הנימוס. ועדיף נימוס מובנה חברתית, נימוס עם כוונות טובות, אמיתי כזה. לא נימוס מן השפה ולחוץ שכל מה שיש מתחתיו זה גחלים רוחשות. לא יזיק לנו קצת כחברה, בטח לא יזיק לנו בכל הקשור לדייטים.

ורק בשביל הפינאלה הקטנונית, אני מצפה ממישהו שגדול ממני בארבע שנים ובעצמו לא נשוי שיבדוק בעצמו אם הוא לא בררן, ועל הדרך, שילמד קצת עברית. מי אני ש"יתן" לך מוסר? בהחלט לא אתה.

באיחור ניכר, הנה סריקה מ"מעריב לנוער" של שבוע שעבר, בו התפרסמו זוכי תחרות הבלוגים. כמה עמודים אחרי בלוגר השנה, סניה (ברכות!), מופיע עמוד ובו פוסט שלי הנוגע באהבה. הנה הוא כאן בגרסת הרשת.

ותודה לכתבת יעל פלג.

כמו כן הרשו לי להיות דודה זקנה לרגע ולהתמרמר על הנוער של היום, שבעמוד התוכן של העיתון שהוא קורא מופיעים שמות המדורים ב א נ ג ל י ת . אני מזו-זעת. my feelings, my culture, my humor?? מה זה החרטא הזה? אם זה לא כתוב באנגלית אין לזה ביקוש?

מה נסגר....

כל טוב.

מעולם לא התנחלתי באף מקום שהוא לא גוש דן או ירושלים. מעולם אפילו לא ביקרתי בגוש קטיף, בעיקר מטעמי עצלנות ונסיעה ארוכה (=הכנה נפשית מראש, חצי לימון, שמן אקליפטוס לבחילות ולכאבי ראש, שקית הקאה), אבל הגוש העקור נמצא אצלי בלב. כל כך נמצא, שכל פעם שאני לוחצת "התנתקות" כדי לצאת מהבלוג אני מרגישה צביטה קטנה אבל כואבת. אני חושבת על קברניטי ישרא שהלכו על בטוח, ובמקום להתשתמש ב"התנתק" המיידי והמפלה, או ב"התנתק\י" המסורבל, הלכו על "התנתקות" לכולם וסגרו עניין. יופי. אבל בשביל חלקנו "התנתקות" מסמלת רק דבר אחד. ולא שאני משווה, אבל זה די דומה ל"שואה", שנוכסה לגמרי עבור נוראות העבר ותו לא.

כמה זמן אני פה? כמעט חצי שנה. חצי שנה, כמעט כל יום, "התנתקות". איי, דקירה. וזה בלי להיות מעקורי הגוש ("מפוני", בלעז), אפילו בלי לבקר שם.

ייקח זמן עד שהפרק הזה ייכנס להסטוריה הנלמדת, עד שיעשו עליו סרטים (עכשיו "לבנון" נושא חם, ימתין נא הגוש עוד 10-15 שנה לתורו), עד שהאנשים משם יקימו את עצמם מחדש, והם יקימו, כי הם עופות החול של החברה שלנו. עד שייכתבו עבודות הדוקטורט הראשונות על מצוקה ובעיות נפשיות, חברתיות וזוגיות בעקבות ההתנתקות. על מה שקיוו לו, ועל תוצאות העקירה בפועל. עד שזה יקרה, יש לנו קצת זמן פנוי לעסוק בבעיות הבוערות של החברה הישראלית, למשל, גירוש העובדים זרים.

לא, בחיי. מרגע שראיתי שזה הנושא החם עזבתי את הפוסט שהתחיל למצוא לו סוף סוף מילים בתוכי, והנה חצי שנת "התנתקות" מוצאת את עצמה מותזת אל הדף.

אני גרה בדרום תל אביב, עובדים זרים הם השכנים שלי בבניין. אנשים שואלים אותי אם אני לא פוחדת. לא, אני לא. סיכוי למפגש מצער ברחוב חשוך יש, לצערנו, כמעט בכל מקום. פשוט לא צריך להסתובב ברחובות המפוקפקים אלא לעלות הביתה. אבל כואב לי הלב שהפכנו לפרבר של חוץ לארץ, עוד ביטוי של אנשים לא מהשכונה. "מה, את גרה בחוץ לארץ!". כן, לצערי. 

כמו הרבה בעיות אחרות שלנו (המחסור במי שתיה, זיהום מקורות המים שכן שרדו) מסתבר שהיה בזמנו פתרון די פשוט לבעיה, כל בעיה, שכרגע היא גדולה מאד. אנחנו אלופים בליצור סחבת ולתת לבעיות לתפוח עד למימדיהן הנוכחיים.

אבל מדינת ישראל יצרה את הבעיה הזאת ומדינת ישראל תפתור אותה, גם אם כרגע זה פחות נעים, והפנים החמודים של הילדים האריתראיים המבקשים על נפשם מעוררים אצלנו רחמים, כן, אפילו אצלי הקשוחה.

אז תשאירו את הילדים בבית הספר עד סוף השנה. אין צורך לגרש אותם מחר. ותשאירו מספיק עובדים זרים כי אנחנו בחיים לא נעבוד בדברים שהם מוכנים לעבוד בהם. ותעשו איזה מערוף לאנשים שברחו מרצח עם, ואל תפרידו משפחות (עוד סעיף ברשימת הנגד. הדוסית היא גזענית ומעדיפה שיהודים יתחתנו עם יהודים, מין קטע כזה). אבל תגרשו, בבקשה, את כל אלה שהסתננו, שנגמרה להם אשרת העבודה, שמביאים לרחובות אלימות ופשע ושיכולים לחפש את מזלם בארצות אחרות אבל העדיפו לנחות דווקא אצלנו, כי אנחנו רחמנים, מסבירי פנים, ומוכנים לקבל כל דיכפין.

לא יודעת למה אנחנו תמיד עושים את השטויות האלה של לקבל לכאן כל אחד. 25\1 רוסי שגם סבא שלו לא זוכר מה זה יהודים, יתומים מהאיטי, עובדים זרים מכל העולם. כן, כן, יתומים מהאיטי. זה מקסים, באמת, שאנחנו יוצאים לעזרת כל נדכא על פני הגלובוס. זה מי שאנחנו ואני גאה להיות חלק מהעם הזה. אבל רוב הזמן אני קודם בעד יתומי עירי. וזה לא שצריך לטפל בכל הצרות שלנו לפני שנטפל בצרות העולם. אפשר ביחד. זה פשוט שאני לא סומכת עלינו יותר שלא נהפוך את הסדר; קודם שאר העולם, בסוף נאכיל גם את הילדים הרעבים שלנו, שקופאים בחורף, ואין להם אוכל לקחת לבית הספר.

מעל לכל, אנחנו מתאכזרים תמיד לעצמנו. תסלחו לי על הביטוי "יפי נפש", הוא לא שגור בפי. אני מתעבת אותו. מה, אחדים מחבריי הטובים ביותר הם "יפי נפש" מקצועיים. וגם אצלם אני לא יכולה להבין את הדפק הזה, את הפגם הזה בייצור, שגורם להם לצאת להפגין בעד ילדים מאפריקה, ונגד ילדים מנווה דקלים. מעבר לפוליטיקה, לכן-שלום-לא-שלום (שלא לומר לא-שלום-לא-שלום, והנה לא אמרתי), מאיפה מגיעה אטימות הלב הזאת, שנפתחת מול כל מי שהוא לא אנחנו, מול כל מי שנראה לנו יותר אנחנו מאחים שלנו ממש??

העליהום הזה בתקשורת, התדהמה שאוחזת אותנו בכל פעם שהנושא הזה עולה, ההירתמות הסוחפת מצד אמני ישראל. אוף, הלוואי והיינו משקיעים חצי מהאנרגיות האלה בלהסתכל אחד לשני בעיניים, בלדבר, בלדאוג לילדים שלנו. אנחנו מזמן הפכנו את "שלנו" לכזה שכולל את כו-לם.

לצוד עובדים זרים כמו עכברים נרדפים? להתנכל להם במעצר? להפריד הורים מילדים? בחיים לא. אני אצא נגד כל גינוי אלימות כזה. אני מעדיפה שנגיד להם תודה, סליחה, טעינו. שמענו שבאיחוד האירופאי צריכים אנשים. תנסו שם.

"התנתקות". ככה הבלוג שולח אותי לישון כל לילה.

בואו נתחיל מההתחלה.

לנשים יש את הכוח להוליד, יש להן רחם ויכולת נתינה אינסופית, שני מצרכים בסיסיים בתוכנית לגידול ילדים. אבל אשה לבדה לא יכולה ליצור חיים. היא זקוקה להפריה חוץ גופית. היא זקוקה למישהו שיתרום לה זרע, ואחר כך, אם אפשר, גם כמה יכולות הוריות.

גברים גם רוצים ילדים ויש מי שיאמר בויתו, במהלך אלפי שנות אבולציה לחשוב שהם רוצים ילדים, אבל אין להם את הצורך הבסיסי לילדים כתביעה מתוך גופם. לא פלא שהתורה העמיסה דווקא עליהם את מצוות "פרו ורבו"; נשים לא צריכות ציווי כדי לרצות להתרבות, הדחף הזה מונח להן בירכתי הבטן ומחכה להתבטא. (ועזבו רגע בצד נשים שלא רוצות ללדת, גברים שמתחתנים בגיל 17, והומואים. בואו נלך לאט).

מתוך כך, ובשונה מגברים, הזדקקות למישהו אחר מובנית בנו, כנשים. אבל הדבר האחרון שהעובדה הזאת אומרת זה שאפשר להתייחס אלינו גרוע.

בשבוע שעבר קראתי בבלוג הזה את הדברים הבאים, סעיף שבע בנושא איך להתחיל עם בחורה:

האמונה השביעית – " אני יודע ומרגיש שנשים צריכות אותי יותר ממה שאני צריך אותן". אמונה בריאה מאוד שאמצתי בעקבות ניסיון בעיקר במערכות יחסים, שמתי לב שלא משנה כמה בחורה תעשה עליך פוזות בקשר ביניכם, בסופו של יום היא זקוקה לך. אם אתה משדר לה שלא אכפת לך מהתגובות שלה ואתה מוכן לאבד אותה, זה יגרום לה להימשך אליך בטירוף. זה גישה בריאה לאמץ מהסוף להתחלה ובעיקר במערכות יחסים. תכלס אם תחשבו על זה נשים באמת צריכות אותנו יותר. בוא נחשוב על איש המערות. האם איש המערות בתקופת האבן יכול להסתדר בלי בחורה ? סביר להניח שהוא יהיה ממש חרמן אבל כן. האם אישה בתקופת האבן יכולה להסתדר בלי גבר? לא. למה אני לוקח את ההשוואה הזאת – משום שאנחנו כבני אנוש בילינו אלפי שנים בתקופת האבן והפסיכולוגיה שלנו התפתחה סביב המבנה החברתי של אותה תקופה וגם אם היום נשים לא באמת צריכות גברים בשביל לשרוד, עדיין מבחינת המוח שלהם – הוא משדר להם שהן חייבות גבר מצליח.

עד כאן ציטוט.

ובכן....

מעבר לזה שבחור שמודיע מראש שהוא עומד לתת לי לרדוף אחריו מייד מוציא את העוקץ מהמשחק, מההנאה שבחיזור הדדי, ומהרצון שלי לחלוק איתו אי פעם משהו משמעותי יותר ממושב באוטובוס, כואב לי שזה המסר שעלול לעבור לדור הבא. שמי שמחפש 'איך להתחיל עם בחורות' יגיע לאתרים שאומרים לו שהוא ראוי להיות נאהב, שיש לו יכולת להתחיל עם כל בחורה, ושהוא יכול להתנהג אליה כמו זבל.

מי שחושב שעליונות זה סבבה, אין לי הרבה מה לומר לו. אבל יש לי מסר לבחורות, ובחורים שעדיין לא התקלקלו מוזמנים גם להקשיב:

בנות, תהיו חזקות, עצמאיות, תבנו לעצמכן אישיות מהממת, וכשיגיע הבחור הנכון, אל תפחדו לאהוב, ואל תפחדו להראות הזדקקות. כי זה נכון, אנחנו מזדקקות, אבל אין בזה חולשה אלא הכרה במי שאנחנו וביכולות שלנו כנשים, ומתוך כך, בעוצמתנו.

תלמדו להבחין בין בחור שמשחק אותה הרד טו גט, לבין בחור שהוא באמת הרד טו גט. בחור טוב שמכיר בערך עצמו ולא מוכן להתפשר על משהו שהוא פחות מהטוב ביותר - אתן.

תלמדו להבחין בין בחורים ששווה להתעקש עליהם לכאלה שרק משחקים משחק כדי להעלות לעצמם את הבטחון העצמי. אם הוא מלא הערכה עצמית אך מפגין חוסר כבוד כלפייך, תעברי הלאה. 

ונכון, כשמישהו משדר לך שלא אכפת לו מהתגובות שלך ושהוא מוכן לאבד אותך, זה עושה חשק לרדוף אחריו יותר. been there, done that. ואני לרגע לא מצטערת על הזמן שבזבתי על בחורים יפים ויהירים שסיננו אותי ללא רחם כי הם שכללו את יכולות הפיתוי שלי, והם גרמו לי להעריך עשרות מונים את הבחורים היפים והאדיבים שבאו אחריהם. כאלה שנתנו לי הרגשה שאני הכי מיוחדת בעולם ואת השמחה שבלהיות נאהבת. יותר כייף מלהיות רודפת מיוסרת.

לגשת לבחורה ולהתחיל איתה מתוך מחשבה שאתה לא באמת זקוק לה, זה מה שאמור לגרום לך להרגיש נינוח ולא לחוץ כשאתה ניגש? למה אי אפשר להסתפק בששת הסעיפים האחרים ככדור נגד כאבי הבטן (מי הטמבל שקרא לזה "פרפרים"?) שתוקפים מישהו לפני שליפת משפט הפתיחה המפיל? אוח.

בכל מקרה, ובלי לשפוט את הכותב לגופו, אלא את הגישה, מסתתר כאן לדעתי דבר נוסף, איזה חוסר הבנה בסיסי ביחסי גברים נשים. גישת ה'אני יכול לבד' כנקודת מוצא לחיים כאדם בוגר היא שגויה, לדעתי.

השאלה היא לא האם אני יכול לבד, אלא האם אני רוצה.

אשה מלמדת את העולם נתינה, יכולת הכלה, היא מביאה אנרגיות אחרות לקשר מאלה שגבר בורך בהן, והשילוב הזה בינהם מפרה הדדית, ולא רק במובן של ילדים.

גם אני יכולתי לבד. שנים על גבי שנים יכולתי לבד. כשחברות שלי התחתנו וילדו אני הסתובבתי חופשיה ומאושרת, ותהיתי אם יום אחד גם אני ארצה להפוך זוגית. היה לי טוב לבד, הספקתי לעצמי. חבר ראשון היה לי בגיל 26. יום אחרי שנפרדנו, עדיין חושבת עליו ועל הזמן הנהדר שעברנו יחד, הרגשתי כאילו זכיתי שוב בחברה ותיקה. אני עצמי. כל כך התגעגעתי אליי, ללבד שלי, שהיה עבורי כל העולם.

זה לקח עוד כמה שנים, עוד הכרויות, עוד חוויות, עוד חבר, עד ששמתי לב שהשתניתי והתבגרתי, ושאחרי הפרידה ממנו השארתי אצלו חצי ממני.

האני שלי למד להתרחב ולהכיל עוד אנשים (אנש) מלבדי. כל כך הרבה למדתי והתקדמתי מתוך אותה זוגיות. הרבה יותר קל להתחדד כשמתחככחים במישהו שמחדד אותך, מוציא ממך את המיטב, מאשר לרוץ חופשי ולקוות שתתנגש במשהו. צריך לעבוד כשנמצאים בזוגיות, אי אפשר להרים רגליים ולתת לאבק להצטבר בפינות. וממילא מתוך העבודה על הזוגיות גם האני העצמי מתקדם.

אז אתה בוחר בזוגיות, ניגש להתחיל עם בחורה, אבל אם זה במחשבה ש"אני לא זקוק לה", מה ימנע ממך לקום וללכת עם פרוץ המשבר הראשון? באמת, מי צריך את הכאב-ראש הזה?!

אבל אם ניגשים לזוגיות במחשבה ש"אני יכול לבד אבל בוחר בשניים", לא רק הזוגיות מרוויחה אלא גם האינדבידואל.

זהו לא שיר הלל לזוגיות. זהו שיר הלל לאני העצמי, שהזוגיות היא כנראה הדרך הטובה והמהירה ביותר לפתח ולקדם אותו. וזה בהחלט כולל את כל הריבים הקטנים בדרך ואת הייעוץ הזוגי. לפעמים אפשר לחסוך שנים של התבחבשות עצמית בריב אחד קטן ואפקטיבי, וההבנות שהוא מוליד.

ומי יודע, אולי את ההארה הגדולה מקבלים על פסגת הר מושלגת אחרי 20 שנות פרישות, אבל ג'י, כמה נופים מדהימים מפסידים בדרך.