אני מאד לא אוהבת פרסומות. ופרסומות לדתיים - עוד יותר. הן כמעט תמיד גרועות ומביכות. פרסומאים חילוניים לא יודעים לפנות לקהל דתי, ופרסומאים דתיים, טוב, אני לא יודעת מה הסיבה שלהם, אבל גם להם יוצאים לפעמים דברים מופרכים.
הנה המודעה שעיצבנה אותי הפעם, מבית "אסם" ומשרד הפרסום "אפיקים":
והנה הטקסט, לא נגענו:
אמא שלי אומרת..... שאסור לנו להתפשר על פחות מהטוב ביותר. אתמול אחי ואני חזרנו מהלימודים וסיפרנו לאמא שקיבלנו מאה במבחן בגמרא. אמא הכינה לנו לארוחת צהריים את הפסטה ששנינו הכי אוהבים. פסטה אוסם. כשסיימנו את הצלחת אמרנו לאמא שהיה לנו מאד מאד טעים. היא אמרה לנו שבשבילנו היא לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר.
יש במודעה הזאת כמה אלמנטים שמעצבנים בכל פרסומת, כמו למשל שהילד המופיע בה הוא ילד-פרסומות מובהק, כחול עם עיניים בלונדיניות (חתיך-על, אגב), כי בעולם של הפרסומות אין אנשים עם עור כהה. שנית, יש בה עברית קלוקלת. "כשסיימנו את הצלחת" זאת טעות בסיסית בעברית, לא דיבור עם חן ילדי.
בגלל שאני קטנונית ובגלל שאני אוהבת לראות, גם בפרסומות, את החיים האמיתיים ולא כאלה מפלסטיק, התעכבתי גם על המנה המוצגת בתמונה, שהיא פסטה לא מבושלת עם קצת רוטב מעליה. אז בסדר, אני לא מצפה שיראו בפרסומות נשים במידה 42, לא עלינו, אבל אני תמיד מקווה למודעה שתציג, למשל, כביסה לבנה שלא עברה טיפול ממוחשב להלבנת יתר, או מודעה למסקרה שלא מציגה דוגמנית עם ריסים מלאכותיים. או אוכל שנראה כמו אוכל.
ומה שהכי מרגיז הוא ההתייחסות לקהל דתי כאינפנטיל. המודעה היא פשוטה, בסיסית, אין בה שום תיחכום בתוכן או במסר, והיא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר תוך הדגשת אלמנטים "דתיים", למשל, מבחן בגמרא. הלו, אוסם, אם תכתבו מבחן בהסטוריה גם נבין את המודעה. אתם יודעים, כאילו, ש"אצלנו" לומדים גם היסטוריה, נכון? גם חשבון. גם לשון.
לשמחתי הכיפה שמונחת על ראש הילד נמצאת שם הפעם באמת. טוב לדעת שכבר עברנו איזה דרך מאד הדבקת הכיפות בצורה מצחיקה בתוכנות עריכה.
יותר מהכל המודעה הזאת נראית לי כמו מודעת שנות 80' (של המאה הקודמת! לא יאומן). בסיסית, לא מושקעת, חסרת חן.
לא נותר אלא לתהות מה היה קורה לו הם היו מקבלים במבחן רק 70, או אפילו נכשל. האם אז אמא שלהם לא היתה מכינה להם אוכל? היא הרי לא מוכנה להתפשר על פחות מהטוב ביותר.
בשיר "יש לך מקום", אחד האהובים עליי של להקת פונץ', לבחורה המדוברת אין באמת מקום. המקום היחיד שיש לה הוא על מטוס, בטיסה שיוצאת מכאן. והיא מושיטה את היד מהחלון ועושה חור בשמיים הכחולים, המושלמים.
עבורי ועבור הרבה אנשים אחרים, פונץ' מגלמים תקווה ואפשרות לנחמה. וכשהשמיים מעוננים הם קורעים לי בהם חור, מראים לי שמאחורי האפור מבצבץ תמיד התכלת.
תמיד כייף לי לראות את המאמינים האחרים במסדר הפונץ', וקשה שלא להתייחס אליהם ככה כשרואים אותם בהופעה, מתנועעים בדבקות, עוצמים עיניים, מתמסרים. גם קופצים לגובה כשהמוזיקה מגביהה טונים. תמיד אני הולכת להופעות של פונץ' לבדי, כי אני לא מכירה באופן אישי מישהו שמקשיב להם. בהופעה אני פתאום רואה שיש עוד הרבה כמוני. כייף.
פונץ', להקה חסכנית בדרך כלל, מתעלה על עצמה בהופעות ונותנת את כל הלב. והקהל מצידו, מחזיר אהבה גדולה גם הוא. הרבה פעמים בהופעה הזאת הסטתי עיניים מהבמה והסתכלתי על הקהל, לפעמים קהל מספר את הסיפור של הלהקה לא פחות טוב. וכך גם הפעם. האהבה על הפנים, שאפשר למשש, נענועי הראש לפי הקצב, הגוף שרוקד למילים כמו "יום אחד תקום וגם אתה תהיה כל כך עצוב". הברק בעיניים. לפעמים בא לי לתעד הופעות בקלוזאפים של אנשים מהקהל. אם רק הייתי מוציאה את המצלמה.
בתחילת ההופעה התלבטתי אם להוציא אותה ולצלם או פשוט להיות, להקשיב, לחפש את הלב במקום את הזווית הנכונה. בשיר השני ראיתי את הצלמים המקצועיים מתחילים לתקתק ומנסים לשפר עמדות והחלטתי שאני כאן בשביל להקשיב. בשיר השלישי מישהו לידי שרבט במרץ משפטים בפנקס ושמחתי שגם הצורך הזה נחסך ממני ושאין לי דד ליין ומכסת מילים. אז התחלתי להנות.
יוסי בבליקי מתבל את השירים בסיפורים על הרקע שלהם (נקודה לזכותי: אם אני יודעת ש"אדי" מהשיר "אדי" היא בעצם "מזל" סימן שהייתי כבר במספיק הופעות), אורחים עולים לבמה ומוסיפים את הגוון שלהם, כרגיל נזרקות בקשות לשירים מהקהל, אבא ואמא של יוסי עוברים בתוך האולם לספה שהוכנה להם מראש בקצהו, הקהל יוצא מגדרו. משפחה. פונץ', באיזשהו מקום, היא המשפחה השניה שלך. האנשים על הבמה נותנים תחושה שאתה והם זה אותו דבר, שאין מחיצות ויש שפת קוד שמובנת לשני הצדדים, ואם מישהו אומר לך "עדינה" אתה מייד נכנס לאוירה, ואם מישהו מתחיל לנגן את הצלילים הראשונים של "דנהראתה עבמ" אתה מייד פורץ בבכי, גם בלי לרצות.
טוב, זו הייתי אני. וגם אחרי היכרות רבת שנים עם עצמי הופתעתי מכמה שזה היה פתאומי. אפילו עוד לא זיהיתי את השיר עד הסוף, זה לקח למוח כמה שניות להבין לאן הפסנתר הזה שייך, אבל משהו בפנים זיהה את הטון הספציפי הזה ונתן את הפקודה הרלוונטית לעיניים. וככה הם עוברים בין ישן לחדש, בין מילים עצובות למילים פחות עצובות, בין אהבה, לייאוש, לתקווה.
כשהם מנגנים לקראת את הסוף את "ונדמה שישוב" המילים כל כך מתאימות. הילדים עוד מחזיקים בכוח. לא רוצים לתת להם לרדת מהבמה. וכשדנה בקר שרה את "לב שבור" כולם מהנהנים מטאפורית בהסכמה.
"זה הסיפור, בעצם. לכולנו יש לב שבור, אחרת לא היינו כאן בכלל", מסכם בבליקי את ההופעה בתום שעתיים של שיאי רגש. מוזר, אחרי הופעה של פונץ' הלב מתאחה לי מחדש.
הלוואי והיו לי חיים שלמים, בנוסף לחיים הרגילים שלי, רק לשבת ולקרא בהם בלוגים. אפילו חצי חיים אני מוכנה. אבל אין לי, אז אני מספיקה מה שאפשר. וככה יוצא, למשל, שרק היום, ממש לפני רבע שעה מגלגלת מצחוק, הכרתי את גברת בראון, בבלוג "בין האצבעות", ובהתחשב בבלוג המופלא הזה, מסתבר שעדיף להכיר אותו מתי שלא יוצא, העיקר להכיר.
הנה הציטוט הכי הורס מתוכו, נכון לרגעים אלה, בטרם אמשיך לחקור את הבלוג לעומקו:
*
אחר הצהריים, אני שואלת את הקטנטן אם הוא רוצה קורנפלקס עם חלב או סנדוויץ`. הוא שואל אם יש גם פרנץ` טוסט. אני עונה כן. אתה רוצה פרנץ` טוסט? הוא אומר לא. אני רק רוצה לבחור מִשְּׁלוֹשָׁה.
מעולם לא התנחלתי באף מקום שהוא לא גוש דן או ירושלים. מעולם אפילו לא ביקרתי בגוש קטיף, בעיקר מטעמי עצלנות ונסיעה ארוכה (=הכנה נפשית מראש, חצי לימון, שמן אקליפטוס לבחילות ולכאבי ראש, שקית הקאה), אבל הגוש העקור נמצא אצלי בלב. כל כך נמצא, שכל פעם שאני לוחצת "התנתקות" כדי לצאת מהבלוג אני מרגישה צביטה קטנה אבל כואבת. אני חושבת על קברניטי ישרא שהלכו על בטוח, ובמקום להתשתמש ב"התנתק" המיידי והמפלה, או ב"התנתק\י" המסורבל, הלכו על "התנתקות" לכולם וסגרו עניין. יופי. אבל בשביל חלקנו "התנתקות" מסמלת רק דבר אחד. ולא שאני משווה, אבל זה די דומה ל"שואה", שנוכסה לגמרי עבור נוראות העבר ותו לא.
כמה זמן אני פה? כמעט חצי שנה. חצי שנה, כמעט כל יום, "התנתקות". איי, דקירה. וזה בלי להיות מעקורי הגוש ("מפוני", בלעז), אפילו בלי לבקר שם.
ייקח זמן עד שהפרק הזה ייכנס להסטוריה הנלמדת, עד שיעשו עליו סרטים (עכשיו "לבנון" נושא חם, ימתין נא הגוש עוד 10-15 שנה לתורו), עד שהאנשים משם יקימו את עצמם מחדש, והם יקימו, כי הם עופות החול של החברה שלנו. עד שייכתבו עבודות הדוקטורט הראשונות על מצוקה ובעיות נפשיות, חברתיות וזוגיות בעקבות ההתנתקות. על מה שקיוו לו, ועל תוצאות העקירה בפועל. עד שזה יקרה, יש לנו קצת זמן פנוי לעסוק בבעיות הבוערות של החברה הישראלית, למשל, גירוש העובדים זרים.
לא, בחיי. מרגע שראיתי שזה הנושא החם עזבתי את הפוסט שהתחיל למצוא לו סוף סוף מילים בתוכי, והנה חצי שנת "התנתקות" מוצאת את עצמה מותזת אל הדף.
אני גרה בדרום תל אביב, עובדים זרים הם השכנים שלי בבניין. אנשים שואלים אותי אם אני לא פוחדת. לא, אני לא. סיכוי למפגש מצער ברחוב חשוך יש, לצערנו, כמעט בכל מקום. פשוט לא צריך להסתובב ברחובות המפוקפקים אלא לעלות הביתה. אבל כואב לי הלב שהפכנו לפרבר של חוץ לארץ, עוד ביטוי של אנשים לא מהשכונה. "מה, את גרה בחוץ לארץ!". כן, לצערי.
כמו הרבה בעיות אחרות שלנו (המחסור במי שתיה, זיהום מקורות המים שכן שרדו) מסתבר שהיה בזמנו פתרון די פשוט לבעיה, כל בעיה, שכרגע היא גדולה מאד. אנחנו אלופים בליצור סחבת ולתת לבעיות לתפוח עד למימדיהן הנוכחיים.
אבל מדינת ישראל יצרה את הבעיה הזאת ומדינת ישראל תפתור אותה, גם אם כרגע זה פחות נעים, והפנים החמודים של הילדים האריתראיים המבקשים על נפשם מעוררים אצלנו רחמים, כן, אפילו אצלי הקשוחה.
אז תשאירו את הילדים בבית הספר עד סוף השנה. אין צורך לגרש אותם מחר. ותשאירו מספיק עובדים זרים כי אנחנו בחיים לא נעבוד בדברים שהם מוכנים לעבוד בהם. ותעשו איזה מערוף לאנשים שברחו מרצח עם, ואל תפרידו משפחות (עוד סעיף ברשימת הנגד. הדוסית היא גזענית ומעדיפה שיהודים יתחתנו עם יהודים, מין קטע כזה). אבל תגרשו, בבקשה, את כל אלה שהסתננו, שנגמרה להם אשרת העבודה, שמביאים לרחובות אלימות ופשע ושיכולים לחפש את מזלם בארצות אחרות אבל העדיפו לנחות דווקא אצלנו, כי אנחנו רחמנים, מסבירי פנים, ומוכנים לקבל כל דיכפין.
לא יודעת למה אנחנו תמיד עושים את השטויות האלה של לקבל לכאן כל אחד. 25\1 רוסי שגם סבא שלו לא זוכר מה זה יהודים, יתומים מהאיטי, עובדים זרים מכל העולם. כן, כן, יתומים מהאיטי. זה מקסים, באמת, שאנחנו יוצאים לעזרת כל נדכא על פני הגלובוס. זה מי שאנחנו ואני גאה להיות חלק מהעם הזה. אבל רוב הזמן אני קודם בעד יתומי עירי. וזה לא שצריך לטפל בכל הצרות שלנו לפני שנטפל בצרות העולם. אפשר ביחד. זה פשוט שאני לא סומכת עלינו יותר שלא נהפוך את הסדר; קודם שאר העולם, בסוף נאכיל גם את הילדים הרעבים שלנו, שקופאים בחורף, ואין להם אוכל לקחת לבית הספר.
מעל לכל, אנחנו מתאכזרים תמיד לעצמנו. תסלחו לי על הביטוי "יפי נפש", הוא לא שגור בפי. אני מתעבת אותו. מה, אחדים מחבריי הטובים ביותר הם "יפי נפש" מקצועיים. וגם אצלם אני לא יכולה להבין את הדפק הזה, את הפגם הזה בייצור, שגורם להם לצאת להפגין בעד ילדים מאפריקה, ונגד ילדים מנווה דקלים. מעבר לפוליטיקה, לכן-שלום-לא-שלום (שלא לומר לא-שלום-לא-שלום, והנה לא אמרתי), מאיפה מגיעה אטימות הלב הזאת, שנפתחת מול כל מי שהוא לא אנחנו, מול כל מי שנראה לנו יותר אנחנו מאחים שלנו ממש??
העליהום הזה בתקשורת, התדהמה שאוחזת אותנו בכל פעם שהנושא הזה עולה, ההירתמות הסוחפת מצד אמני ישראל. אוף, הלוואי והיינו משקיעים חצי מהאנרגיות האלה בלהסתכל אחד לשני בעיניים, בלדבר, בלדאוג לילדים שלנו. אנחנו מזמן הפכנו את "שלנו" לכזה שכולל את כו-לם.
לצוד עובדים זרים כמו עכברים נרדפים? להתנכל להם במעצר? להפריד הורים מילדים? בחיים לא. אני אצא נגד כל גינוי אלימות כזה. אני מעדיפה שנגיד להם תודה, סליחה, טעינו. שמענו שבאיחוד האירופאי צריכים אנשים. תנסו שם.
בשבוע הבא יערך ב"תמונע" מיני פסטיבל פונץ', שבו ערב אחד בכיכובו של יוסי בבליקי ופונץ' לצידו, וערב שני בו פונץ' כולה היא הכוכבת.
נשאלת השאלה, האם להגיע לשני הערבים או רק לאחד מהם?
בפסטיפונץ' הקודם הגעתי רק לערב האחרון וכמובן אכלתי ת'לב, כי אחרי הופעה של פונץ' כל מה שאני רוצה זה רק עוד הופעה. מצד שני, אני לא רוצה לתת לעצמי צ'אנס להמאיס אותם על עצמי. אולי פשוט עדיף להישאר עם טעם של עוד? מצד שלישי, עד שפונץ' מופיעה, שאני אגיד לא? יש לי עכשיו שנתיים לחיות על ההופעות האלה אם הם ימשיכו בקצב הרגיל שלהם.
מסקנה: אני שם ביום חמישי. ובעזרת השם גם ביום רביעי. ואם גם אתם שם, תגידו שלום. אני זאת שצמודה לקיר, הכי קרוב לכניסה. אינשאללה הפעם יהיה אפשר לנשום אוויר נקי גם בפנים האולם.
הנה טעימה מאיך שזה נראה בפעם הקודמת (לא בתמונה: העראק):
הרבה זמן לא כתבתי, אני לא מוצאת את המילים. בינתיים אני מסיחה את דעתי בהרבה מוזיקה ואפילו טלוויזיה (מה שאומר שהמצב באמת קשה). ו"עונת החתונות", אם עוד לא ראיתם (צפו בה באתר האינטרנט הקרוב למקום מגוריכם), היא צפיית חובה לכל מי שהתחתן, למי שחושב להתחתן אי פעם, ולכל מי שמעריך בדיחות טובות.
הבודק בכניסה לתחנה המרכזית לא מסתפק במראה התיכוניסטית שעטיתי על עצמי היום ובודק ביסודיות רבה מידי את התיק שלי. אני לפעמים חושבת, למה אני בכלל טורחת לשטוף ידיים ולהתרחק משירותים ציבוריים, אם התיק שאני נושאת עליי הוא מפגע אקולוגי מהלך. כל כך הרבה אנשים מפשפשים בו במהלך היום, אני לא יודעת איפה הידיים שלהם היו קודם ומה הקטע שלהם עם לא לגזור ציפורניים. כל הדברים שלי ממושמשים לעייפה, כל האנשים שמאחוריי זוכים לראות מה אני אוכלת, קוראת, שותה ונושאת עליי בתיק באופן כללי. כל כך התרגלנו לחדירה לפרטיות (המוצדקת) הזאת, שאם בודק מעביר אותי רק על סמך המראה התמים שלי אני תוהה אם ככה הוא מעביר גם את הטרוריסטים שבטח תכף ישתלטו על הבנין.
אז הבודק הזה. והידיים החטטניות להפליא שלו. וההערות שלו ("את עייפה?! אני יותר עייף"). ואז הוא מגלה את גליל הטישו שצמוד אליי בימים האחרונים ומגלגל על כף ידו כמה פעמים ותולש. "זה לא חוצפה, נכון? את מרשה לי, נכון?"
מזל שהוא לא ראה את התפוח, עוד היה מבקש ביס.
**
שינקין. רחוב שאסור להיכנס אליו ביום שישי. אפילו המכוניות כבר ויתרו על נסיעה בו כי האנשים הולכים גם על הכביש. המדרכה מתפקעת מקבוצות תיירים (!!) ומעגלות ילדים דורסניות. אין לי כלום נגד עגלות, ויש לי הרבה בעד הרגליים שלי. אבל היום הייתי חייבת להגיע לשם.
בקצה הרחוב עמדה אישה מבוגרת ומכרה פרחים מתוך עגלת ילדים וינטג'ית ומתפוררת, עתיקה כמעט כמותה. "פרחים?" היא שואלת. העפתי בהם מבט קצר, לא מתלהב, ומייד נזכרתי באחותי הצדקת שפעם הביאה הביתה לכבוד שבת זר פרחים קטן ובלוי וסידרה אותו יפה בצנצנת. תהינו מאיפה היא הגרילה אותו והיא ענתה שקנתה אותו ממישהו שמכר בתחנה המרכזית. ושבמקום לעמוד ולבקש כסף הוא לפחות מנסה לעשות משהו ולתת משהו תמורת הכסף, אז היא קנתה. מאז מתארחים אצלנו בבית מידי פעם "פרחים של מצווה", וגם השבת זה הזר שניצב על השולחן. יפה יותר מכל זר אחר שאני מכירה.
גם כשאין לך כלום יותר חוץ מהפרחים בגינה שלך, הכבוד העצמי נשאר ומצווה עליך לקום להתפרנס.
**
חזרה הביתה. בכניסה לבנין שלי אני מוצאת אדם מבוגר, חצי שוכב על המדרגות. אני משתדלת לעבור לידו בשקט. בשכונה שלי למדתי להקטין ראש. לא ליצור קשר עין, ולא להעיר ולא לעורר שום דבר שעלול להתפתח ליותר מאשר מבט חטוף.
אני עוברת בשקט ומבינה שגם תותח לא יעיר אותו כרגע. בין רגליו אני מוצאת מזרק.
זו פעם ראשונה שאני רואה את החדשות מול העיניים שלי. ואין לי מילים לזה.
ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע מאיש זר לקחת את המנה הבאה. הייתי אפילו יוצרת קשר עין בשביל זה.
אני עולה לדירה ומשם ממהרת לנסוע להורים. יש לי זר פרחים ביד, הוא צריך מים.
רק היום נחשפתי לשיר המופלא הזה, וכדי לפצות על חיים שלמים, שמעתי אותו היום בריפיט עד שהגרון שלי נשרט והלב שלי צעק שעוד טיפת אמונה זכה והוא מתפוצץ מחוסר מקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה
)