אם הייתי יכולה, הייתי ממלאה את כל הדף כאן בצרחות. זה היה נראה בערך כך: אההההההההההה!!!!! וגם: "הההההה!!!!" וגם...... טוב, לא חשוב. אבל ככה נשמעתי בחמש הדקות האחרונות, עומדת בחלון וצורחת. מאושרת כמו שכבר הרבה זמן לא. ואני לא מתכוונת לחודש האחרון, אני מתכוונת לחצי חיים.

גשם, אלוהים, איזה גשם שוטף. כזה שלא היה פה כבר שנים. כזה שאני זוכרת רק מהילדות, בקרים גשומים שאיפשרו לנו להגיע באיחור לבית הספר, ועד אז, את האופציה להישאר מול החלון ולראות את העולם נשטף בכל היופי הזה.

אני זוכרת חורף אחד ארוך בילדות, אמא שלי מעירה אותי לבית הספר, ובוקר אחרי בוקר כשאני עוד מתחת לשמיכות וחצי ישנה אני שואלת אותה "יורד גשם?", והיא אומרת שלא. שוב ושוב. פעמים בודדות באותו חורף היא אמרה בשמחה "כן!", ואני זינקתי מהמיטה. בערך אז התחלתי להבין באמת מה זה בצורת, מה זה לחכות לגשם יום אחרי יום, והוא לא מגיע. ואפילו בלי להיות חקלאי. 

מרבית זכרונות הגשם שלי הם מבית הספר היסודי והתיכון, מגפיי גומי וריקודי גשם אינדיאניים פרועים בחצר בהפסקה (ולכי תלמדי מתמטיקה אחר כך כשאת מזיעה ורטובה כמו כלב, אבל מ'כפת). זה אומר שבשנים האחרונות קצת נרגעתי עם הצהלולים, וגם שלא היה יותר מידי גשם לשמוח בו.

כל השבוע הקשבתי ל"כבש ה16" בלופ (ככה זה כשאת עובדת עם ילדים. מצד שני הודיתי אלף פעם בליבי להורים שלהם שזה יהונתן גפן ולא יובל המבולבל). כל השירים שם גאוניים ומבינהם אני מזמזמת הבוקר עוד מהמיטה את "רעמים וברקים". יש רעמים שמאד מפחידים ויש כאלה שרק קצת. יש רעם חלש, ורעם בינוני, ורעם חזק חזק, שלא נעים לשמוע, בעיקר אם אתה לבד. זה באמת לא נעים לפעמים, אם כי קולות הרעם, גם כשהם מפחידים, הם מהקולות האהובים עליי בעולם, כך שאני שמחה לשמוע אותם כשאני לבד, ביחד, או בהתקהלות אלפים. עכשיו השמיים ממש מתנפצים לי מעל הראש, כאילו מישהו יורה שם באקדח הכי גדול שלו. הרעם האחרון הבהיל אפילו כמה מכוניות ברחוב שהתחילו לצפצף ברעש.

הם תמיד גורמים לי להרגיש קטנה כל כך. פיצפונת מול אלוהים הכל יכול, ומול איתני הטבע - שליחיו.

יש מי שרואה בטבע רק טבע אבל אני לא מסוגלת להסתכל עליו בלי לראות את אלוהים. ובזמן גשם אני חושבת על האהבה שלו השוטפת אותנו, מלטפת את הראש בטיפות גדולות של נתינה חסרת הגבלה. כמה התפללנו לגשם הזה, כמו ילדים אל אבא שלהם. בבקשה, תן לנו! ולא נענינו. למה השנה כן ובשנים קודמות לא? מה השתנה? איך השתנינו?

אני חושבת על התפילה. התפילה לא משכנעת את אלוהים לשנות את דעתו ולהסכים לתת לנו מה שמראש לא רצה לתת. הוא לא מגרד בפדחתו הלא קיימת ואומר, 'בעצם, עכשיו כשאתם אומרים את זה ככה, יודעים מה.... למה לא?' התפילה משפיעה לא בצורה של שינוי אצל הקדוש ברוך הוא אלא יוצרת שינוי אצלנו והופכת אותנו ראויים להתברך.

כשאני מתפללת, בפעמים הבודדות שאני עושה את זה מתוך סידור ובפעמים הרבות שאני עושה את זה במילותיי שלי, אני בעצם עוצרת רגע ובודקת איפה אני עומדת. האם זה נכון שמגיע לי לקבל את מה שאני רוצה? האם עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לזכות בדבר שאני תובעת לקבל? האם באמת עשיתי מאמצים, יצאתי מאזור הנוחות שלי, פתחתי את הלב? האם אני באמת זקוקה לדבר שאני מבקשת או אולי כדאי לבחון את זה מחדש?

וממילא מתוך כך אני מבטיחה להשתנות, להיות טובה יותר. לא במילים האלה ממש, אלא מתוך זה שעכשיו אני אדם אחר. אדם חושב, שלא מתייחס לאלוהים ככספומט אלא גם דורש מעצמו התקדמות. התפילה מזכירה לי את הכוח המוגבל שלי כילדה מול אבא שלה, והיא מזכירה לי שאני יכולה להרקיע שחקים אם רק ארצה. יכולה להגיע עד אלוהים אם אפתח את הלב באמת.

(ואם כבר תפילה, כאן אפשר לקרא את רות גן כגן וחוויות הילדות שלה מתפילת הגשם בחג שמיני עצרת, אחרי סוכות. אצלי הנוסח שונה, אבל התחושות - בול אותו דבר).

כשזה נוגע לכלל ולא רק לענייני הפרטיים אין לי דרך לדעת מה קרה ואיך השתננו כעם. ולפעמים אנחנו מקבלים מתנות גם בלי שנבקש או בלי שנהיה ראויים. מסתבר שככה זה אהבה של אבא. וכהגשם יורד, עם כל ההצפות, הקור, והחיילים ששוכבים עכשיו בבוץ, כל מה שאני מצליחה להרגיש זה רק.....  אהבה אין סופית. 

בברכת שבת גשומה ומבורכת לכולם 

שנת 1996. ראלי פריז דקאר עדיין מתקרא בשמו זה לפני שהוחלף, והוא אחד המירוצים היוקרתיים והקשים בעולם. 16 יום של חום, חול ומאמץ על אנושי לצלוח את המדבריות האין סופיים במינימום זמן ולהגיע חי לקו הסיום. מרבית המשתתפים זוכים לכך. לא כולם.

אביב קדשאי הוא הישראלי הראשון שמשתתף במירוץ ומעניק גאווה והשראה לישראלים רבים. וגם לישראלית אחת, שלומדת במגמת אמנות בתיכון דתי בתל אביב.

בחוברת  "מוטו" שדגתי מהמדף של אחי הגדול (תמיד האחים הגדולים מעורבים בדברים האלה), מתאר אביב את המסע יום אחרי יום. כל הקשיים הפיזיים והנפשיים, וההתמודדות עם עצמך בתוך הקסדה במשך שעות ארוכות של רכיבה מעייפת. בסוף היום אנחנו מגיעים למקום חניית הלילה, מתעדכנים בקשר למיקומנו בתחרות, בודקים מי הצליח להגיע ומי כשל באבק, מתקנים את האופנוע, אוכלים משהו מהיר ומנסים לישון קצת לקראת מחר. "אנחנו", כן. יחד איתו עברתי את כל תיקוני הצמיגים, את העייפות והרעב, קוראת במהירות, מדלגת על מונחים טכניים שלא הבנתי ומקווה לטוב.

במקום ללמוד לבגרות בלשון חיפשתי הסברים לכל המילים שלא הבנתי ("מה זה דו"ש, אוף?") ואת המראה שלו, זקוף על האופנוע, בחליפה צבעונית ובמגפיים מאובקים, הנצחתי בתמונה שציירתי למבחן הבגרות במגמה.

ממרחק 13 השנים שעברו מאז, התמונה עדיין קרובה לליבי. נראה לי שהצלחתי לא רע עם הרוכב. עם כל השאר קצת פחות.... האופנוע נראה כמו אוסף גרוטאות מודבקות, והאדמה פשוט תקועה שם בין הגלגלים, מפריעה להם להתקדם. מילא.

אף פעם לא הסכמתי לתלות אותה בבית למרות שאמא דווקא רצתה, אבל גם לא היה לי לב לזרוק אותה. בשלב כלשהו ניסיתי כבר לתת אותה וזהו אבל כל מי שהביע עניין ויתר לבסוף, והיא נשארה איתי.

הרבה פעמים אני מסתכלת על החיים מנקודת מבט של אופנוען בודד מדבר. מסע ארוך, מפרך ומרתק, נקודת ציון אחרונה אי שם באופק שכולנו נגיע אליה יום אחד, והרבה מחשבות על אוכל... כמה מתאים לי. זאבה בודדה בתוך קסדה אטומה.

השבוע האחרון, כמובטח, עובר עליי כמו משאית על חתול רחוב. דרמות בכל אשר אפנה (כזאת אנוכי) וקטעי עבירות קשים לרוב. אבל השבוע אני מחליפה את האופנוע במכונית. אני לא לבד. יש אנשים טובים באמצע הדרך ואם פותחים להם דלת להיכנס הם עושים את זה בשמחה. חשבון הסלולרי שלי מאיים לתפוח עד כדי קריאת אגף על שמי בסלקום, אבל מה זה לעומת הידיעה שאני בכל זאת לא לבד. 

תודה לכל מי שהיה איתי השבוע הזה, וסליחה על מילים קשות שנאמרו בשעת סערה.

ותפתחו חלון, אני חייבת קצת רוח.

כמה פעמים קמתם בבוקר, ראיתם את עצמכם במראה, ורציתם לברוח?

לא, לא בגלל חצ'קון חדש, ואפילו לא בגלל מראה הריסות השיער שלכם על הבוקר. ולא בגלל הנג אובר עצבני ולא בגלל שלפניכם עוד יום מפרך בעבודה.

כמה פעמים קרה לכם שקמתם בבוקר, ורציתם לברוח מהחיים שלכם?

ממי שאתם, מאיך שאתם נראים, ממי שתהיו. מהמחשבות, הרצונות והפחדים שלכם. פשוט עם רצון להיות מישהו אחר, קומפלט. אפילו ליום. רק ליום. יום אחד של מנוחה מהאדם הזה שאתם הכי אוהבים בעולם.

לי זה קורה יותר מידי פעמים.

החיים שלי נהדרים ואני לא מחליפה אותם עם אף אחד אחר (אם כי הצעה מאנג'לינה ג'ולי עשוייה לבוא בחשבון), אבל לפעמים אני יוצאת מדעתי מכמה שאני אני, ומכמה שאני כבר לא יכולה יותר לעמוד לידי מרוב שאני משגעת אותי; מטריפה לעצמי את המוח במחשבות אובססיביות, עושה אותה טעות פעם אחר פעם, או סתם יודעת שצורת החשיבה שלי, הראיה שלי את העולם, גרעין האישיות הבסיסי שלי, ישארו אותו דבר גם בעתיד. תגידו, מה פתאום, אפשר להשתנות. אבל כמה שנתקדם וכל מה שנלמד בחיינו יעצב את מה שכבר קיים, מה שנולדנו איתו. וגם אם נהפוך לנזירים בודהיסטיים, וגם אם נמיר דת או נשנה מין, אף אחד לא יחליף לנו מוח.

לא שזה רע; מי רוצה להחליף אישיות כל יומיים? לא קל להיות קרל מרקס ולמחרת להתעורר בריטני ספירס. אני מתכוונת, זה מחייב גרדרובה חדשה!

אבל גם לא קל, לפחות לי לא קל, להתעורר כל בוקר עם אותה האישיות ממש. והיום המפרך בעבודה מתגמד מול העבודה האינסופית שצריך להשקיע בלגדל את עצמנו, לטפח, לגזום קצוות, לשנות את מה שהיינו רוצים לשנות ולהפוך לפרח שהיינו רוצים להיות.

פעם הייתי מתמודדת עם הרצון הזה (גם) על ידי החלפת צבעי שיער כמו גרביים. יותר זול ממלתחה חדשה וגם כייף לא נורמלי. ובכל פעם שהייתי מסתכלת במראה באמת מצאתי שם אדם אחר. השינוי החיצוני היה גדול, ואיתו השתנה משהו קל בפנים. פתאום היה החופש להיות קצת אחרת. זה נתן איזו דחיפה קטנה לצאת מעורי, להזיז קצת את נקודת המבט שלי בכמה סנטימטרים ימינה או שמאלה ולראות מה זה עושה לי. גם אנשים מתייחסים אליך אחרת, וזה כבר שינוי גדול.

מה אומר לכם... יש משהו כל כך פטאלי בלהיות אתה עצמך, שזה יכול לדכא. ואת זה אני אומרת מתוך הבוקר הזה, בו אני יושבת בשמלה לבנה וקלילה, אוכלת פצפוצי אורז בחמאה ומתקתקת על הלפ טופ החדש והיפה שלי הגיגים בשקל תשעים. איזה בוקר נפלא ואיזה אחלה יום עומד בפתח. ורק המוח לא מרפה ומתעקש שהעתיד מסוכן ושאני עושה שטויות ושאם אני לא מתקמבנת על אישיות חדשה ומהר, כזאת שיודעת ת'נכון ולא חוזרת לאקסים, לא דוחה מטלות עד אין קץ ולא אוכלת רבע חבילת חמאה לארוחת בוקר, אז עדיף לי להישאר עם הפצפוצים שלי לנצח.

במחשבה שניה, אולי באמת עדיף להיות בריטני ספירס. אין שכל, אין דאגות.

יום טוב 

יום מעייף בשבוע מעייף, דייט אחד מיותר, כמה דאגות כספיות והמון טיוטות שלא הופכות לפוסטים: זה היה השבוע שהיה.

כשאני לא מצליחה להפוך את הרגשות למילים, לפחות לא לכאלה שמצליחות להיות פוסט מובן וקוהרנטי, המצב קשה. גם להרגיש את כל זה, וגם לא לפרוק.

עשרה קבין של דרמה ירדו לעולם, אני כמו טמבלית רצתי ואספתי תשעה. שלא יחסר. בשביל מה אני צריכה את כל הדרמה הזאת עלי, אני לא יודעת. הייתי עושה מכירת סופעונה ומוכרת קצת. אולי ב'קאמרי' ירצו. כל יום נראה כמו מערכה ראשונה, כולל האקדח. כל סוף יום, כמו מערכה שלישית. ואחרי שמתפזר העשן מתגלות השאריות שלי, מדדות למיטה, וארנב הצעצוע שנח על הכרית נועץ בי מבט מלא תוכחה; גם הלילה את ישנה מאוחר מידי, העור-פנים שלך יראה זוועה מחר בבוקר, ויש כלים בכיור. ארנבי צעצועי יכולים להיות כל כך אכזריים לפעמים.

אני מתכוונת, מכירים את זה? יש אנשים שסתם חיים בכייף שהם. ויש כאלה שבשבילם כל יום הוא דיזסטר. בלי להיות פולנים מהבית. כאלה שמכל עכבר הם עושים הר, ומכל דייט, אסון הומניטרי. והדייט של השבוע בכלל לא היה אסון הומניטרי! רק צונאמי קטן, ומה אני כבר הולכת ועושה ממנו מטעמים בראשי? אז ישבתי שעה עם מישהו שבגילו המופלג עדיין גר עם ההורים. אז מה. אז הוא רצה "חמה ומשפחתית" ובפועל מסתבר שהוא לא ממש מבין מה זה ילדים, אז מה. הוא היה מנומס, הוא שילם על המיץ, ואפילו החזיר אותי הביתה (ואפילו הסכמתי לו שיחזיר אותי הביתה!) אז אין צורך להיכנס לדרמות מיותרות. בסך הכל עוד דייט. ממש לא צריך לקחת את זה קשה וממש לא צריך לעשות מזה סיפור, ובטח שאין צורך להתייאש מהמין הגברי ולחשוב על הסבה. אבל לאנשים דרמטיים זה כן עובר בראש, וגם נתקע שם בלופ, וגם משאיר עקבות ובדיוק הרגע שטפתי. ומה אני אעשה עם נשים? עוד דרמות, ויותר שערות בכיור. ואני, שערות? שם עובר הגבול שלי.

והיום המצב עוד טוב. יש לי פרופורציות להיאחז בהן, יש כמה סדנאות בעברי, יש ספרי עזרה עצמית מכל סוג על המדף. וראבק, אני קוראת חדשות ויודעת מה זה צרות אמיתיות! זה באמת עוזר לכמה דקות ואני חוזרת לנשום נורמלי. הבעיה היחידה היא שדרמה היא ממכרת. ואת תחושת האדרנלין שזורמת בדם כשיש ריגוש קשה להחליף בנשימות סדורות ורגועות. לוותר על הדרמה, או, פה זה כבר הסיפור האמיתי.

שיטת העבודה, שאני מחסידיה הנהלבים, לוקחת את הסיפורים שלנו ומפרקת אותם לגורמים. בסוף תהליך חקירת המחשבות פתאום מתגלה שמה שחשבנו לאמת מוחלטת הוא לא יותר מעוד סיפור שסיפרנו לעצמנו. שקר קטן ונחמד שעוזר לנו לחיות את החיים כפי שהתרגלנו אליהם, במקום את המציאות, כפי שהיא באמת.

לפעמים תחושת ההקלה הגדולה שמגיעה בסיום הסשן מלווה אצלי בבהלה קטנה: עכשיו, כשהובהר שמה שחשבתי לאמת הוא בעצם שקר, ואני צריכה להסתכל למציאות בעיניים ולקבל אותה כמו שהיא, אני צריכה לוותר על הדרמה. אני צריכה להתחיל לחיות את החיים במקום את הסיפור שהסתובב לי בראש. לראות את הדייט שלי כפי שהוא, עוד בחור נחמד שלא יהיה בעלי, במקום את איך שבא לי לראות אותו- אסון שמזמין השתפכות מילולית נרחבת על צרותיה לכאורה של דוסית עם לפ טופ. ואוף, כל הדרך הביתה כבר כתבתי את המילים בראשי.

נו, צריך גם להגיד: לא הכל רע בדרמה; על הבמה היא טובה, למשוררים היא חברה קרובה, והיא עושה פוסטים מעניינים. אבל היא לא נעלמת כשהמסך יורד והיא יכולה לאמלל מאד כשנותנים לה לצאת משליטה ומתמכרים לריגוש שהיא מביאה איתה. ואני עדיין לא נגמלתי סופית.

קראתי בהורוסקופ שהשבוע הבא הולך להיות הרבה יותר דרמטי ורגשני. אני מחפשת כבר מעכשיו מקום להתחבא.

משבש הכל. מערער, מוציא מאיזון. אינעלאבאשלך, גרהם בל!

הבעיה עם דיאטות, זה אני יודעת מזמן, היא שאחרי כל הימנעות מאוכל מגיעה הזלילה הגדולה עם ריבית. מאז שהפנמתי את העיקרון הזה אני לא בדיאטה והמשקל שלי משביע רצון. עכשיו נשאר רק ללמוד את הלקח הקטן הזה לגבי דיאטות טלפון, ואחרי שאפנים גם אותו נראה לי שאתפנה לכבוש את העולם.

יש פרידות שהן חיתוך מהיר וכואב, יש פרידות שנמשכות כמו מסטיק. זאת הנוכחית שייכת לסוג השני. עוד היינו נפגשים אחרי, מדברים בטלפון, מסתמסים עד לכאב אצבעות. זה גרוע, בחיי שאני מודעת לעובדה הזאת. אבל קשה לי להיגמל מההרגל.

במקום להיגמל אני עושה דיאטה. גוזרת על עצמי שתיקה תקשורתית ומתגעגעת בלב. אבל לכל גמילה יש מוצאי גמילה, והיום, אחרי עוד שבוע נטול, היתה שיחת טלפון.

תיכננתי לישון היום ב23:00 לכל היאוחר, אבל רק הבכי אחריה לקח יותר משעה, ולשמוע את דייר סטרייטס מנחמים אותי עוד עשרים דקות, ולקבל סמס מאמא שלי ("היום ראש חודש! הדליקו נר ובקשו טוב מתוך התחושה הכנה שמגיע לכן!") ולבכות מחדש, עוד 20.  

אז הנה כבר כמעט 1:00 בלילה ואני עדיין פה, מנסחת את הכאב שלי במילים בשביל לפרוק, ובשביל היום המאושר ההוא, בו עוד נצחק על כל זה. או משהו.

יהודית רביץ אמרה את זה פעם בעדינות:

איך טלפון אחד קטן

מעורר שוב געגוע

איך מתוך הסדק

מבעבע תעתוע

בדיוק שחשבתי ששכחתי

ואיך שנגמלתי - התמכרתי

כמו ארנב באור נלכדתי

טפשונת שכמותי

אני שנשבעתי

לשמור לי אמונים

איך לא ידעתי

לא ליפול על הפנים

על הפנים.

כשהתפילות בסידור לא מצליחות לחדור ללב העקשן שלי, כשנגמרות לי התפילות האישיות שלי, כשכבר בכיתי שני נהרות או לחילופין לא הצלחתי לבכות אפילו ממטר מקומי אחד, הרבה פעמים אני פונה לספר תהילים, ודוד המלך עליו השלום, במילותיו הזהב, מצליח לסדר לי את הראש. אפילו את הלב.

כשאני רוצה תפילה חילונית, או "יהי רצון אחרי אמירת תהילים" בגרסת הדיסק, אני הולכת לפונץ'. יש משהו כמעט דתי בשירים שלהם, שמשתלב היטב בחיים שלי.

כמה ימים היו לי שנפתחו בתפילת "אלוהים, תן לי צ'אנס לצאת מזה בשלום". עולה על אוטובוס, עולה במעלית, משרכת רגליים בבוקר, חצי ישנה, למקום העבודה, כל מקום בתורו, וממלמלת "ותן לי כוח לצאת מזה בשלום, אלוהים, תן לי כוח לצאת מזה בשלום". ואני מודה להם באותו רגע על שחיברו את התפילה הזאת, מילים כל כך פשוטות אבל גדולות, ואני לא לבד יותר.

המילים של פונץ', הלחנים, והקול המופלא של בבליקי, אחד הקולות היפים במוזיקה הישראלית, מלווים אותי בכל מיני רגעים ומקומות, וגם אתמול בלילה, באותו שיר עצמו על דנה, שראתה עבמ, והשמיים נפתחו לה. ואני הצלחתי להירדם עם הרגשה טובה.

(הערה בסוגריים: אף שזה לא מדוייק, ולמניעת סרבול, בפוסט הזה פונץ' הם בבליקי ובבליקי הוא פונץ').

הייתי בת 13 כשבזהו זה שידרו את אני מאוהב בבחורה מבת ים, והמילים תפסו אותי; להקה צעירה עם סולן אקספרסיבי. הרבה אנרגיה בגזרת התופים. בחורה אחת שמאוהבים בה. אני זוכרת שנורא שמחתי בשבילה.

לא שמעתי אותם מאז ועד שנחשפתי גם לונדמה שישוב ולעדינה, רק כמה שנים אחר כך, אף שיצאו באותו אלבום משנת 91'. עוד כמה שנים עברו עד שהתחלתי לקרא ביקורות מוזיקה באובססיביות, ואין לדעת איך, אבל הגעתי גם לגלובס של אבא שלי ומצאתי שם מוכר. יוסי בבליקי כתב על מוזיקה. שנים אחר כך עוד זכרתי אותו כ'זה שכתב על מוזיקה' עד שדמותו החלה להתעגל עבורי סוף סוף ולהתעבות בכל השירים היפים שכתב בעצמו ושהתחלתי להכיר.

לפני שנים הגענו יוסי ואני להסכם, אמנם במעמד צד אחד בלבד, ובכל זאת: אני לא מנסה להבין את הטקסטים שלו והוא ממשיך לכתוב עוד ועוד. בינתיים הוא עומד בזה יפה. אני מידי פעם מזייפת ומצליחה לקשור קשר הגיוני בין כמה שורות. לפעמים נדמה לי שאם אבין משהו זה סתם יהרוס. אני אתחיל להתמקד במשמעויות במקום במה שבאמת חשוב. הלב. בבליקי מתאר בדייקנות רבה דברים שגם אני מרגישה, רק במילים אחרות לגמרי.

הם מתוקים במלודיות וחריפים במילים (פונץ' או לא פונץ'?), ערמומיים מאד. השבוע מצאתי את עצמי מזמזמת אולי מאות פעמים את השורה "אנשים אומרים זה רע מאד, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע" ואיכשהו הלחן המתוק שלה החליק את המילים בגרון.

מבין כל שיריו היפים של בבליקי יש אחד שקרוב אלי במיוחד. הוא עדיין לא יצא על דיסק (יצא בקרוב, אמן, במסגרת "האגרוף"), הנה מילותיו:

כל האנשים בשכונה לא ידעו מה היה\ לקחתי מחברת, אפשר לכתוב בה שיר\ אפשר לדבר על זה פעם אחת\ אפשר לחשוב על זה שנה\ עמדתי בדלת\ מנסה להסביר\ (אפשר ואי אפשר אפשר ואי אפשר)\ את שואלת אותי המון שאלות\ לקחתי חבר ויצאנו לראות\ אבל אני בן שש עשרה עכשיו ואת בת ארבע עשרה (וחודשיים) אפשר

שנפגש בלילות\ שתהיה לנו דרך\ שיהיה לנו סוד\ שנפגש בלילות, הרגשה נהדרת\ שעם רגשות כמו שלנו יכולנו להגיע רחוק\ שנפגש בלילות, שיהיה לנו ילד\ שיהיה לנו עוד

ואיך אפשר ששני אנשים כל כך רחוקים, רואים אותו דבר\ (אפשר ואי אפשר אפשר ואי אפשר)\ את שואלת אותי המון שאלות\ לקחתי חבר ויצאנו לראות\ אבל אני בן 16 עכשיו\ ואת בת 14 וחודשיים (וקצת)

שנפגש בלילות\ שתהיה לנו דרך\ שיהיה לנו סוד\ שנפגש בלילות, הרגשה נהדרת\ שעם רגשות כמו שלנו יכולנו להגיע רחוק\ שנפגש בלילות, שיהיה לנו ילד\ שיהיה לנו עוד

ואיך אפשר ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר\ ומה זה אומר ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר\ מרגישים אותו דבר\ יודעים אותו דבר\ ולא מבינים שום דבר

שנפגש בלילות......

חודשיים אחרי שהכרתי את אהובי לשעבר (עולה לי בבריאות לכתוב את המילה הזאת) הייתי בהופעה של יוסי באוזן השלישית ושם הוא שר את השיר הזה, אחד לפני הסוף. ואחרי הרבה דמעות שכבר הורדתי שם בחסות החשכה, פרצתי מחדש, וביתר שאת.

[לקוראינו שהצטרפו זה עתה נספר שאני בוכה כשצריך וגם כשלא צריך, כשאני עייפה, רעבה או מאושרת. כל השאר כבר יודעים את העובדה הזאת. נמשיך.]

אז השיר היפה הזה. והשתגעתי! איך הוא מצליח, האיש הזה, לשים כל כך הרבה חיים בכל כך מעט מילים? ואיך הוא שר את החיים שלי ככה מול כולם, ואיזה מזל שיש חושך, כי באמת! 

"זה השיר שהכי קשה לי לבצע", הוא אמר.

כמה ימים אחר כך ביקשתי ממנו במייל את המילים, כדי לקרא אותן לאהובי. "מצחיק, זאת פעם ראשונה שאני מקליד אותן", הוא ענה כעבור כמה ימים. "מקליד בדמעות".

הכרנו חודשיים. היינו אז סודיים, רצינו ילדים, היינו שונים כל כך. הוא חילוני גרוש ואני רווקה דתיה, הוא הסתובב בעולם כשאני רק למדתי ללכת, הוא כבר אבא ואני עדיין מגדלת את עצמי. ואיך אפשר ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר? אפשר ואי אפשר. שאלתי אותו כל כך הרבה שאלות. איך יהיה? איך נצליח? מה עם הילדים? ומה זה אומר, כששני אנשים כל כך רחוקים מרגישים אותו דבר? זה אומר שאותו הלב פועם להם בחזה.

אם את איתי נוכל להצליח, הוא אמר. נלך על זה עד הסוף. הוא באמת האמין בזה אז. וגם אני.

הרגשנו אותו דבר וידענו אותו דבר, אבל לא הבנו שום דבר.  

עם רגשות כמו שלנו יכולנו להגיע רחוק, אבל הגענו רק עד קצה היכולת שלנו. בקושי שנה.

בגלל שאני דרמטית אני יכולה לשמוע, ברגעים הקשים, את הילדים שלא נולדו לנו צועקים מאפיסת כוחות וציפייה עקרה (אבל זה שאני דרמטית לא אומר שהם לא צועקים אחריי).

אחרי שכבר החלטתי שמבין שנינו עדיף שהם יקבלו את האף שלו, אחרי שהבנתי שאותו אני רוצה למרפק כל בוקר כשהם מתעוררים בצווחות לאכול, נפרדתי ממנו כשהבנתי שזה לא יקרה.

בחודשים שאחר כך עוד נעמדתי לו בדלת, מנסה להסביר. אפשר, אפשר שתהיה לנו דרך. אפשר לדבר על זה פעם אחת ואפשר לחשוב על זה שנה, ואפשר פשוט ללכת על זה, כמו בני ה17 שהיינו כשרק נפגשנו...

בסופו של דבר נשארנו הגיוניים ומתגעגעים. ואני נשארתי עם פונץ'.

כשלהקה מדברת בשפה שלך, יש משפטים שלה שהיית רוצה לכתוב בעצמך, כאלה שממש הוציאו לך מהפה, כאלה שהיית אומר לחברה שלך ברגע מיוחד או כאלה שאת מתה שמישהו יגיד לך יום אחד. אני מצרפת כאן כמה יפים ואהובים כאלה:

* 

עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות, לא שמבית הספר נשאר לנו משהו

*

כשנער מגיע לגיל עשרים ועוד לא פגש נערה זו סיבה למלחמה. אז בעיר תל אביב אני מכיר אולי איזה מאה נערים שהגיעו לגיל עשרים וחמש ועוד לא פגשו נערה,  וזה מסוכן לאומה, שהיא נמצאת במלחמה

*

כל האנשים, כשהם אומרים נהיה ביחד, הם מתכוונים תהיה כמונו, או תישאר לבד

*

אני אקח אותך לסרט או אולי להתפלל, את תקחי אותי לחיות או לפחות להסתכל, בואי נתנשק, נתנשק עכשיו

*

יום אחד אני אכבוש כוכב בשבילך, אגנוב בשבילך כוכב מהלילה. מישהו שמר ברחוב תפילה בשבילך, שמר בשבילך כוכב מהלילה 

* 

 וכמה זה יפה שאנחנו יחד....

פונץ יקיריי, בשבילי, הם כוכב הצפון של תל אביב, כשאני לא מוצאת סיבה טובה לנשום.

תודה לכם, תודה לך יוסי.

"העולם הערב" נחשבת בעיני רבים לתוכנית שאין לה תחליף גם היום. אני חיבבתי אותה לפרקים, כשלא הציגה הומור מופרע מידי, איברים מדממים (אחת מאהבותיהם הגדולות) וקטעים שדיגדגו את גבולות הצניעות וגם עברו אותם. אני אוהבת את ההומור שלי סולידי; עוד בפולניה הייתי ככה.

אבל אתמול נזכרתי דווקא באחד המערכונים שלהם שהציג תמהיל של כל הנ"ל.

אברי גלעד קורא לשרית סרי ומבקש ממנה להיות תימניה לוהטת עבור הלקוח של שמונה, ופולניה רותחת בשביל זה שהזמין אותה לעשר וחצי. אני לא זוכרת את המילים המדויקות או את השעות המקוריות, אבל הבנתם את הרעיון.

וזה בדיוק הקטע בו נזכרתי כששדכנית הבית התקשרה אלי אתמול לשאול אם אני פנויה להכיר והקריאה לי פרטים של שני בחורים. שם, גיל, גובה (לפי סקר בלתי מייצג גובהם הממוצע של גברים בישראל הוא 1.73 מ'. איכשהו זה תמיד המספר שיוצא לי שמוע), מצב משפחתי, מקצוע, ומה הם מחפשים. הראשון מבקש אופטימית ובעלת שמחת חיים, והשני, קטן ממנו בארבע שנים, עובד באותו עבודה וגובהו זהה, רוצה בעלת לב טוב, חמה ומשפחתית.

לפי פרטים בסיסיים, בלי תמונה או קול או כל דבר אחר שהוא לא נתון יבש, אין לי אפשרות אמיתית לדעת אם אנחנו מתאימים, אם יש כימיה, אם יש מצב. השדכנית פגשה אותם ועל סמך הכרותה עם כולנו היא מנסה כמיטב יכולתה לחבר בין שניים שנראים לה הולמים זה את זה. "ושניהם חמודים", היא אמרה.

חמודים-חמודים או חמודים כמו שכולנו חמודים?

חמודים-חמודים, היא התעקשה.

אז אני זורמת." אי אפשר לדעת אף פעם מאיפה תגיע הברכה", כמו שאומרות האימהות.

עכשיו....

אני שמחת חיים?! לא זוכרת מתי יצא לי לאחרונה. חמה ומשפחתית? כן, אם מחלצים את זה ממני באיומים. אבל אמרתי, נארגן להם. רוצה שמחת חיים? נבוא עם שמחת חיים. הערב אני שמחה! רוצה משפחתית וחמה? אין בעיה. על האש. לארוז לך שיהיה לך לדרך? הערב אני אהיה מה שאתם רוצים. על ההמשך כבר נדבר.

אין לי ממש נתונים לעבוד איתם, כל מה שאני יודעת הוא שאני יוצאת לפגוש מישהו (1.73 מ'), והוא יכול להיות העתק שמש שלי ואני לא ארצה לראות אותו שוב, והוא יכול להיות רחוק ממני כרחוק שמיים וארץ, ואני ארצה לנסוע מהפגישה ישר להורים. "הכי חשוב לבוא עם ראש פתוח" כמו שאומרות השדכניות. וחברות שהתחתנו. וטוקבקיסטים עם נסיון חיים והקלדה מהירה. שאני אתווכח? עם טקבקיסטים?!

המילה האחרונה שבה יתארו אותי אנשים שמכירים אותי היטב היא "זורמת". אבל אפילו אני מפתיעה את עצמי כל פעם מחדש עם כל השמחת חיים הזאת שאני מצליחה לארגן למשך שעה וחצי של כוס קפה.

הערב אני זורמת. אינשאללה תהיה האחד. 

*

זאת הקבלה גרועה, שברור שלא כדאי שאעשה, אבל במשך כל הכתיבה זה השיר שזימזמתי לעצמי.

התחלתי עם פולניה רותחת ואני מסיימת עם רקדנית פרטית. לא זו הגישה שאיתה אני מגיעה לדייטים, אבל משהו בפאסט פודיות שלהם, שני דייטים בשבוע, בכל זאת חילץ ממני דווקא את ההקבלה הזאת. גם כן דוסית.... שוין.