בימים שאני לא מוצאת את עצמי, בימים שאני שונאת כל דבר שאני עושה או תוהה אם יום אחד יצא ממני משהו, יש כמה דברים שמרימים אותי בחזרה למעלה. כל מיני שיטות של עזרה עצמית, חשיבה חיובית, פסיכולוגיה בגרוש, פסיכולוגיה ב350 שקל לחמישים דקות, להיזכר בגלעד שליט שנמק בכלא בעוד אני, וואלה, לגמרי נהנית מהחיים בעצם, לא? וחצי קילו צ'יפס.

ואחת לכמה שנים, העזרה העצמית מוצאת אותי. זה קורה כשאני מסדרת ארונות, או מפשפשת בהם לעומק כדי למצוא את המשהו הספציפי שאני מחפשת כרגע ומקווה שאולי יהיה שם, אבל כמעט תמיד הוא לא. מה שאני כן מוצאת, אחת לכמה שנים, זה מודעת אבל שהטמנתי עמוק עמוק במטרה לא למצוא, רק לדעת שהיא שם. אבל אז היא מפתיעה אותי ומגיחה מהחור שהיא נמצאת בו, ואני מתיישבת לבהות בה.

סבתא שלי, אחת מהן, נפטרה לפני שתים עשרה שנה. אני נקראתי על שמה, וכיוון שהיא אימו של אבא שלי, גם שם משפחתנו זהה. כך שכשאני פותחת את מודעת האבל הזאת, אני מוצאת בה את השם שלי, כתוב באותיות ענק.

לא להרבה אנשים יוצא להדביק מודעת אבל עם השם שלהם עליה, לי יצא. איכשהו נשלחתי דווקא אני לתלות אותן בסביבת הבית, 12 שנה אחורה. ידעתי מה אמצא שם כשפתחתי את הניירות המגולגלים אבל עדיין זה היה די מפתיע.

תליתי אותן וחשבתי על סבתא שלי, על החיים שלה, על התלאות שעברה והילדים שגידלה, על הדעיכה האיטית שלה, וההתרחקות שלי באותן שנים, לא לראות; כואב מידי.

חשבתי על הנכדה שלי, שאולי תתלה את מודעות האבל שלי כשיגיע זמני להיפרד. אולי לא ישתמשו יותר בנייר אז, אולי מודעות אבל יתפרסמו רק ברשת. מה היא תחשוב עליי, הנכדה, באילו חיים היא תיזכר? מי היה סבתא שלה ומה היא עשתה בשביל מדינה? מה היא עשתה בשביל עצמה, האישה הזאת, ומה היא השאירה אחריה?

ואז אני מגלגלת את המודעה ומחזירה אותה למקום שממנו באה, ואני חוזרת לחיים.

כשמותי מודפס באותיות גדולות ונחרצות כל כך, מונח לפניי, אומר לי, תשמעי בובה, זה רק עניין של זמן, אני מבינה שאין זמן להתייסרויות. צריך לעשות, לא לחשוב יותר מידי ולא לבכות על כל מיני שטויות.

עיינתי עכשיו שוב בצוואה שלי. היא עדיין רלוונטית. מידי פעם אני מעדכנת אותה אבל העדכון האחרון עדיין תקף. אם מחפשים אותה, היא נמצאת בתיקיית המסמכים.

זהו, עכשיו, אחרי שעניין מותי טופל, אני מתפנה להתחיל לחיות.

בדידותי, במיטה היא שוכבת. הכלבה, זו החיה בבטן. מסבירה לי פניה, פושקת רגליה. עכשיו בוא, עכשיו היא שותקת. אז אני כאן האיש והיא האשה. כשאני מקשקש, היא תמיד מקשיבה. בלילה חוזר, היא תהא מחכה. בדידותי במיטה היא שוכבת.

פעם ניסיתי לברוח. והיא אחרי, מתחתי, מעלי. יפה מתמיד, מחייכת אלי. עכשיו בוא, עכשיו היא שותקת. אז אני כאן האיש והיא האשה. כשאני מקשקש, היא תמיד מקשיבה. בלילה חוזר, היא תהא מחכה. בדידותי במיטה היא שוכבת.

בדידותי ברחוב, אסור לחשוב על זה כל כך קרוב.

לקוראינו שהצטרפו זה עתה, הנה תקציר הפרקים הקודמים: הייתי לבד והיה לי טוב, הייתי בזוגיות והיה לי טוב, התמכרתי לזוגיות ושכחתי מה זה להיות לבד, לא טוב.

הפוסט הלפני קודם לא נתן לי מנוחה. כתבתי שם על זוגיות ושזה בסדר להזדקק לה; זה מה שלימדתי את עצמי אחרי שנים של עקשנות ושל הסתפקות בעצמי מתוך בחירה. הבעיה היא שעכשיו, כשאני שוב לבד, אני כבר לא זוכרת איך זה, ואני מאמללת את עצמי במחשבות מלאות רחמים עצמיים.

בזמן האחרון אני מתרגלת ביתר שאת את שיטת העבודה של ביירון קייטי לטיפול במחשבות מייסרות. בעיקרון, ובקיצור נמרץ, לוקחים מחשבה מייסרת ("ההורים שלי צריכים לאהוב אותי", לדוגמה) ומפרקים אותה לגורמים. חוקרים אותה, בעזרת ארבע שאלות והיפוך של המחשבה המקורית, כדי לגלות מה באמת מסתתר מאחוריה, ולהשתחרר ממנה. 

רוב הזמן זה עובד מצוין. עד שבאה מחשבה עקשנית אחת ולא עוזבת, ודורשת עוד ועוד עבודה. השבוע, למשל, ביקרה אותי המחשבה "אני בודדה". הגיעה לקפה, נשארה לישון, התעוררה איתי בבוקר ולא עשתה סימנים של לעזוב. בילתה איתי את כל השבת. סחטה לי את המיץ. את לבד. לבד, לבד לבד! שומעת?! את לבד!

עם הורים, חברים ומשפחה, עם חיים דבש ועם אינטרנט שוקק רשתות חברתיות, הרגשתי בודדה כמו אסטרונאוט רוסי שנשכח בחלל.

בימים האחרונים גם לא הוצאתי את האף מ"המשחק של אנדר" והרגשתי בודדה כמותו. אבל הספר הזה, שאחרי הרבה המלצות במשך השנים התפניתי לקרא רק עכשיו, הגיע, כמו כל דבר בחיים, בדיוק בזמן. אנדר למד, אחרי שנים של בדידות, שכשהוא סומך רק על עצמו ולא מחכה לאף אחד שיעזור לו, רק כך הוא יכול להציל את עצמו ואת העולם. ואני למדתי את המסר הזה איתו.

חברים והורים זה נפלא, אבל בבסיסנו אנחנו בודדים. ומשם צריכה לנבוע העוצמה שלנו. ואחרי שאתה בונה את עצמך כיחיד, אין דבר מספק יותר מזוגיות. אבל היא לא תחליף לעצמי, היא רק קומה מעל.

וכך יצא שמוצאי שבת נחתו עליי במלוא כובדם. לא רציתי להתמודד עם זה בכלל, הייתי עייפה כבר ממחשבות, אבל ידעתי שאם יש משהו שיכול לעזור זה רק לחקור לעומק את הכאב הזה, ממש ניתוח לב פתוח, אז לקחתי אוויר וצללתי פנימה.

ביום ראשון בבוקר כבר עשיתי את הסשן בפעם השלישית ועדיין לא נרגעתי. עוד הייתי תקועה בלופ של הסבל, והרחמים העצמיים איימו להטביע אותי.

סימסתי לשי שיעזור לי. הוא הציע שאעבוד על המשפט "טוב לי עם עצמי", ואני התחלתי לחפש ביסודיות איפה טוב לי עם עצמי בחיי כפי שהם. מצאתי בקלות שלושה מקומות שבהם הבדידות, מבחינתי, מתעלה על הזוגיות: אני נהנית לאכול לבד (כשאני עם אנשים אני לא מרשה לעצמי לאכול את הכמויות שאני אוכלת כשאני לבד), נהנית לראות את הבית שלי מבולגן ולדעת שאני האחראית הבלעדית לבלאגן הזה, והאחראית הבלעדית לסדר שעוד רגע יהיה כאן, ונהנית להתחשב רק בעצמי כשאני עושה תוכניות. נכון, הייתי נותנת את כל זה עבור זוגיות שבה אני צריכה לקחת בחשבון תוכניות של אחרים (הולכים להורים שלך?) וכמויות הגיוניות של אוכל (רק משולש אחד של פיצה?!) אבל כל עוד אני לא שם, לפחות שנהנה! זה ללא ספק עדיף מרחמים עצמיים.

עכשיו, במקום מתוך סבל, התחלתי לחשוב על הבדידות שלי באור אחר. אולי היא טובה, אולי יש בה משהו טוב. אולי היא יכולה להיות נחמדה, הבדידות הזאת. אני לא רוצה לאמץ אותה לנצח אבל בינתיים, כל עוד היא פה, אולי נוכל להיות חברות.

עד שהגעתי לאוטובוס בסוף יום העבודה, אני והבדידות כבר שיחקנו באסוציאציות. וכך נזכרתי בשיר של טאטו.

כמה פעמים שכבתי במיטה ובדידותי לידי. כמה זה לא כייף, אה? אבל יחד עם ההרגשה החדשה שפילסה דרך בתוכי, ועם המילים הפרובוקטיביות של השיר שהתחלתי לזמזם, לאט לאט עברתי למצב רוח חדש. בדידותי! במיטה היא שוכבת! (:

דמיינתי אותי שוכבת במיטה, ובדידותי לידי. אבל הכלבה הזאת, המופרעת הקטנה, התחילה להשתטות באמת. יצאה מהמיטה וקפצה על הקירות. אמרתי לה בואי הנה, רוצים לישון! והיא בשלה. מתנדנדת על המנורה, מפחידה אותי מבין הצללים. האוטובוס הגיע ואני הבנתי שככה אני רוצה את הבדידות שלי. משוגעת ושמחה. ושתינו התחלנו לצרוח כמו מטורפות.

הנה טאטו מבצעים את השיר

http://www.youtube.com/watch?v=dF3DqpXF3YQ&feature=related

וברגע ששוב טעמתי את טעמו ידעתי

שהזמן שערמתי בינינו כולו שווא

שהלכתי והלכתי בלי להרחיק גם צעד אחד

שאין לי גאולה מן המורך הזה ואין לרעל הזה ארוכה

ולא ירפא לי ממנו גם אם ארצה בכל מאודי

ואינני רוצה.

טל ניצן

משוררת, עורכת ומתרגמת (וגם אחותו של גבי ניצן, "בדולינה", "פרא". סתם לידע כללי).

לטל ניצן יש יכולת מופלאה לפגוע ישר בלב. אני לא מכירה הרבה שירים שלה אבל המעט שאני מכירה יפים בעיני כל כך. השיר הזה הוא אחד היפים ביותר בעברית עבורי.

הוא ממוגנט אצלי למקרר וכל פעם שאני מוציאה משם קוטג', מתרחב לי הלב. או מתכווץ, תלוי איך מסתכלים על זה. תלוי איך קמתי באותו בוקר.

ההתנגנות שלו יפהפיה (תקראו אותו לעצמכם רגע בקול) והמחסור בנקודה או פסיק לאורך כל השיר מעצים עוד יותר את המילים שלו, מכריח את הקורא לקרוא בלי לנשום, ממש כמו הדוברת הנרגשת, עד לסוף השיר - "ההתרה", שהיא בעצם לא כל כך התרה, אלא קבלת הדין. הודאה בכניעה. ובכל זאת שם הלב נח; בתוך הידיעה החדשה, שבאה אחרי הרבה זמן של אשליה.

את השיר הזה הכרתי עוד לפני שהכרתי את הבחור שממנו נפרדתי לפני, מיי גוד, כבר חמישה חודשים. איך הזמן רץ כשסובלים. וכמה שאני מנסה להתרחק, אני לא מצליחה. וגרוע מזה, לא רוצה. שאלוהים יעזור לי. 

ניצן יודעת להשתמש במילים וליצור שורות מרעידות בכנותן ובפיזיות הברורה שלהן, למשל -

כשלילה נסגר על עורף לא מנושק

אין לזה תקנה  

ובקישור המצורף אפשר לשמוע אותה מקריאה את השיר ממנו היא לקוחה, "נקודת הרוך".

ואפשר גם סתם לשבת ולהתענג על השורה הזאת, שבעיני עומדת מצוין בפני עצמה.

שבת שלום.

בואו נתחיל מההתחלה.

לנשים יש את הכוח להוליד, יש להן רחם ויכולת נתינה אינסופית, שני מצרכים בסיסיים בתוכנית לגידול ילדים. אבל אשה לבדה לא יכולה ליצור חיים. היא זקוקה להפריה חוץ גופית. היא זקוקה למישהו שיתרום לה זרע, ואחר כך, אם אפשר, גם כמה יכולות הוריות.

גברים גם רוצים ילדים ויש מי שיאמר בויתו, במהלך אלפי שנות אבולציה לחשוב שהם רוצים ילדים, אבל אין להם את הצורך הבסיסי לילדים כתביעה מתוך גופם. לא פלא שהתורה העמיסה דווקא עליהם את מצוות "פרו ורבו"; נשים לא צריכות ציווי כדי לרצות להתרבות, הדחף הזה מונח להן בירכתי הבטן ומחכה להתבטא. (ועזבו רגע בצד נשים שלא רוצות ללדת, גברים שמתחתנים בגיל 17, והומואים. בואו נלך לאט).

מתוך כך, ובשונה מגברים, הזדקקות למישהו אחר מובנית בנו, כנשים. אבל הדבר האחרון שהעובדה הזאת אומרת זה שאפשר להתייחס אלינו גרוע.

בשבוע שעבר קראתי בבלוג הזה את הדברים הבאים, סעיף שבע בנושא איך להתחיל עם בחורה:

האמונה השביעית – " אני יודע ומרגיש שנשים צריכות אותי יותר ממה שאני צריך אותן". אמונה בריאה מאוד שאמצתי בעקבות ניסיון בעיקר במערכות יחסים, שמתי לב שלא משנה כמה בחורה תעשה עליך פוזות בקשר ביניכם, בסופו של יום היא זקוקה לך. אם אתה משדר לה שלא אכפת לך מהתגובות שלה ואתה מוכן לאבד אותה, זה יגרום לה להימשך אליך בטירוף. זה גישה בריאה לאמץ מהסוף להתחלה ובעיקר במערכות יחסים. תכלס אם תחשבו על זה נשים באמת צריכות אותנו יותר. בוא נחשוב על איש המערות. האם איש המערות בתקופת האבן יכול להסתדר בלי בחורה ? סביר להניח שהוא יהיה ממש חרמן אבל כן. האם אישה בתקופת האבן יכולה להסתדר בלי גבר? לא. למה אני לוקח את ההשוואה הזאת – משום שאנחנו כבני אנוש בילינו אלפי שנים בתקופת האבן והפסיכולוגיה שלנו התפתחה סביב המבנה החברתי של אותה תקופה וגם אם היום נשים לא באמת צריכות גברים בשביל לשרוד, עדיין מבחינת המוח שלהם – הוא משדר להם שהן חייבות גבר מצליח.

עד כאן ציטוט.

ובכן....

מעבר לזה שבחור שמודיע מראש שהוא עומד לתת לי לרדוף אחריו מייד מוציא את העוקץ מהמשחק, מההנאה שבחיזור הדדי, ומהרצון שלי לחלוק איתו אי פעם משהו משמעותי יותר ממושב באוטובוס, כואב לי שזה המסר שעלול לעבור לדור הבא. שמי שמחפש 'איך להתחיל עם בחורות' יגיע לאתרים שאומרים לו שהוא ראוי להיות נאהב, שיש לו יכולת להתחיל עם כל בחורה, ושהוא יכול להתנהג אליה כמו זבל.

מי שחושב שעליונות זה סבבה, אין לי הרבה מה לומר לו. אבל יש לי מסר לבחורות, ובחורים שעדיין לא התקלקלו מוזמנים גם להקשיב:

בנות, תהיו חזקות, עצמאיות, תבנו לעצמכן אישיות מהממת, וכשיגיע הבחור הנכון, אל תפחדו לאהוב, ואל תפחדו להראות הזדקקות. כי זה נכון, אנחנו מזדקקות, אבל אין בזה חולשה אלא הכרה במי שאנחנו וביכולות שלנו כנשים, ומתוך כך, בעוצמתנו.

תלמדו להבחין בין בחור שמשחק אותה הרד טו גט, לבין בחור שהוא באמת הרד טו גט. בחור טוב שמכיר בערך עצמו ולא מוכן להתפשר על משהו שהוא פחות מהטוב ביותר - אתן.

תלמדו להבחין בין בחורים ששווה להתעקש עליהם לכאלה שרק משחקים משחק כדי להעלות לעצמם את הבטחון העצמי. אם הוא מלא הערכה עצמית אך מפגין חוסר כבוד כלפייך, תעברי הלאה. 

ונכון, כשמישהו משדר לך שלא אכפת לו מהתגובות שלך ושהוא מוכן לאבד אותך, זה עושה חשק לרדוף אחריו יותר. been there, done that. ואני לרגע לא מצטערת על הזמן שבזבתי על בחורים יפים ויהירים שסיננו אותי ללא רחם כי הם שכללו את יכולות הפיתוי שלי, והם גרמו לי להעריך עשרות מונים את הבחורים היפים והאדיבים שבאו אחריהם. כאלה שנתנו לי הרגשה שאני הכי מיוחדת בעולם ואת השמחה שבלהיות נאהבת. יותר כייף מלהיות רודפת מיוסרת.

לגשת לבחורה ולהתחיל איתה מתוך מחשבה שאתה לא באמת זקוק לה, זה מה שאמור לגרום לך להרגיש נינוח ולא לחוץ כשאתה ניגש? למה אי אפשר להסתפק בששת הסעיפים האחרים ככדור נגד כאבי הבטן (מי הטמבל שקרא לזה "פרפרים"?) שתוקפים מישהו לפני שליפת משפט הפתיחה המפיל? אוח.

בכל מקרה, ובלי לשפוט את הכותב לגופו, אלא את הגישה, מסתתר כאן לדעתי דבר נוסף, איזה חוסר הבנה בסיסי ביחסי גברים נשים. גישת ה'אני יכול לבד' כנקודת מוצא לחיים כאדם בוגר היא שגויה, לדעתי.

השאלה היא לא האם אני יכול לבד, אלא האם אני רוצה.

אשה מלמדת את העולם נתינה, יכולת הכלה, היא מביאה אנרגיות אחרות לקשר מאלה שגבר בורך בהן, והשילוב הזה בינהם מפרה הדדית, ולא רק במובן של ילדים.

גם אני יכולתי לבד. שנים על גבי שנים יכולתי לבד. כשחברות שלי התחתנו וילדו אני הסתובבתי חופשיה ומאושרת, ותהיתי אם יום אחד גם אני ארצה להפוך זוגית. היה לי טוב לבד, הספקתי לעצמי. חבר ראשון היה לי בגיל 26. יום אחרי שנפרדנו, עדיין חושבת עליו ועל הזמן הנהדר שעברנו יחד, הרגשתי כאילו זכיתי שוב בחברה ותיקה. אני עצמי. כל כך התגעגעתי אליי, ללבד שלי, שהיה עבורי כל העולם.

זה לקח עוד כמה שנים, עוד הכרויות, עוד חוויות, עוד חבר, עד ששמתי לב שהשתניתי והתבגרתי, ושאחרי הפרידה ממנו השארתי אצלו חצי ממני.

האני שלי למד להתרחב ולהכיל עוד אנשים (אנש) מלבדי. כל כך הרבה למדתי והתקדמתי מתוך אותה זוגיות. הרבה יותר קל להתחדד כשמתחככחים במישהו שמחדד אותך, מוציא ממך את המיטב, מאשר לרוץ חופשי ולקוות שתתנגש במשהו. צריך לעבוד כשנמצאים בזוגיות, אי אפשר להרים רגליים ולתת לאבק להצטבר בפינות. וממילא מתוך העבודה על הזוגיות גם האני העצמי מתקדם.

אז אתה בוחר בזוגיות, ניגש להתחיל עם בחורה, אבל אם זה במחשבה ש"אני לא זקוק לה", מה ימנע ממך לקום וללכת עם פרוץ המשבר הראשון? באמת, מי צריך את הכאב-ראש הזה?!

אבל אם ניגשים לזוגיות במחשבה ש"אני יכול לבד אבל בוחר בשניים", לא רק הזוגיות מרוויחה אלא גם האינדבידואל.

זהו לא שיר הלל לזוגיות. זהו שיר הלל לאני העצמי, שהזוגיות היא כנראה הדרך הטובה והמהירה ביותר לפתח ולקדם אותו. וזה בהחלט כולל את כל הריבים הקטנים בדרך ואת הייעוץ הזוגי. לפעמים אפשר לחסוך שנים של התבחבשות עצמית בריב אחד קטן ואפקטיבי, וההבנות שהוא מוליד.

ומי יודע, אולי את ההארה הגדולה מקבלים על פסגת הר מושלגת אחרי 20 שנות פרישות, אבל ג'י, כמה נופים מדהימים מפסידים בדרך.

מעולם לא הייתי שכונתית. בילדותי שיחקתי קצת עם ילדי השכנים בבנין אבל תמיד הייתי דתיה ושונה. וגם לא מצטיינת הבנין בחברותיות יתר. בחצי השנה האחרונה אני עובדת בשכונה ירוקה ויפה, ומשתלבת בה יותר מאי פעם. הספקתי לראות בה קיץ וחורף, ואם הייתי צריכה לבחור לי ילדות שניה, זה נראה לי כמו מקום טוב להתחיל בו. זו שכונה שבה מכוניות תמיד נותנות זכות קדימה להולכי רגל, ושיש בה עדיין גני משחקים עם ארגזי חול ומגלשות ישנות, ולא רק משטחי נייקי ומתקני כושר הייטקיים (למרות שיש גם כאלה, והשמחה רבה). ואם יש בה משהו שאני לא אוהבת זה העובדה שאפשר למצוא בה בכל מקום גללי כלבים, משהו שבתל אביב של חולדאי כבר הפנימו שאסור להשאיר.

זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה גן חיות שלם ואוסף מושלם של טיפוסים.

בוקר טוב! מגיעים לשכונה. אני מנסה להסתגל לאור הבוהק, אפילו בחורף, מחוסר בניינים שמסתירים את השמש, בודקת האם אפשר לדרוך על הדשא בלי להתמלא בבוץ, ומחפשת את האיש המבוגר עם הכובע. אנחנו מהנהנים זה לזה לשלום. אם המטפל הפיליפיני שלו בחר הבוקר בספסל מרוחק, אנחנו מנופפים בידיים. אם הוא לא הגיע כבר שלושה ימים אני מתחילה לדאוג. אבל בסוף הוא תמיד מופיע שוב.

ואז אני פורשת לספסל החביב עליי, לחצי שעה של רגיעה לפני העבודה. בימי גשם אני מתיישבת על ספסל אבן מתחת לבניין ומסתכלת על כמה שהעולם יפה (+סנדוויץ'). ובימי שמש, הולכת לספסל השמש. אין כמו קצת ירוק בעיניים והתבוננות בנמלים עמלניות כדי להתחיל את הבוקר טוב. תענוג להסתכל על מישהו אחר עובד. אני אוכלת סנדוויץ' והן זוכות לפירורים.

ויש גם אורחים. אוסף חתולים ששום מגדיר תל אביב לבעלי חיים אינו שלם בלעדיו.

ראשונה מגיעה לבקר החתולה הג'ינג'ית, חתולת הבניינים, להתחככות ולרחרוח: אולי יש אוכל? בדרך כלל הטעם שלי זה לא הטעם שלה, והיא פורשת לשינה עצלה מאחורי הספסל, מתמתחת, וכל הגוונים הג'ינג'יים היפהפיים שלה מתגלים.

אחריה, לא מגיעה לביקור אבל נפגוש אותה בהמשך, החתולה הג'ינג'ית השניה, הלא היא חתולת החניה. אנחנו בידידות קלה, רק שלום-שלום, אבל נעים לראות אותה בסביבה.

עוד במלאי, החתול באפור לבן, עין אחת חומה ועין אחת צהובה, חשדן אבל לא נושך. כשיש פח זבל בסביבה הוא מעדיף להשקיף על העולם ממרומיו. כשאין, הוא מסתפק בגג של מכונית. תזזיתי ולא מוכן להיעמד בפוזות. צריך להתגנב מאחוריו בשקט ולצלם אותו כשהוא לא שם לב.

החתול באפור לבן2, נעמד בפוזות ככל שידרש. ואולי יש גם אוכל? והנה גם החתולה בלבן-ג'ינג'י (האמת שאין לי מושג איך חילקתי אותם לזכר-נקבה, מעולם לא הצצתי להם בין הרגליים), האוהבת את השבילים.

מלכת החתולים היא החתולה הלבנה היפיפייה, חברה של הכלב, שנדיר לראות אותה מסתובבת בין פשוטי העם מרובי הצבעים, וישנו הכלב. מלך החיות. כל הכלבים בשכונה יוצאים לטיול עם בעלים ורצועה, אבל דוגי חי בחוץ ויוצא לטיולים עצמאיים כרצונו. חוצה כבישים, נכנס לחנויות, ותמיד מוצא את הדרך חזרה הביתה. עוצר להגיד שלום כשהוא מריח אותי ומתהפך על הגב כשאני עוברת לידו בזמן אמבטיית השמש. חובה לעצור וללטף לו את הבטן. אחרי הצהריים שתי מחיאות כפיים מקפיצות אותו אלי, ואנחנו יוצאים לסיבוב בשכונה, אומרים שלום לכל האימהות מהגן, מרחרחים שיחים (הוא), נזהרים לא להידרס מאופניים (אני), לפעמים חולקים בורקס מזדמן. הוא הכלב שמעולם לא היה לי...

בימים טובים של שמש נעימה ומצב רוח מרומם, ושתי חיות שמלוות אותי לעבודה, אני נסחפת ומדמיינת שאני גיבורה מצויירת בסרט של דיסני, כמו שלגיה או מכושפת מודרנית אחרת. אכן היסחפות רצינית, אבל תנו לבחורה לפנטז.

גם אני הפכתי לאחת מהשכונה ואני מנסה לדמיין מה השמות שהאחרים נתנו לי. "זותי שמדברת לחתולים" או "זותי שתמיד יש לה אוזניות באזניים והיא בוהה בנוף". והפייבוריט שלי, שהוא "זאת עם הכלב".

גם הנהגים באוטובוס שמגיע לשכונה הם כבר חצי משפחה. אחד שאוהב אותי כמו אבא, אחד שעדיין מנסה לברר אם יש לי חבר ומשמיע באוטובוס נעימות קליידרמן להנאתו, ואחד שנהנה ללמד אותי כל פעם מחדש איך משתמשים ברב-קו. אה, אז לא מניחים אותו במקום וזהו? צריך גם לשמוע את מה שיש לנהג להגיד הבוקר? נו טוב.

בסוף היום, בדרך הביתה, אומרים שוב שלום. הנה אנחנו מסיימים עוד יום עבודה. נתראה שוב מחר.

צאלונים בקיץ. תחילת הפריחה

שיא הפריחה

מבט מקרוב

...ועוד יותר קרוב

שיח יפה עם שם לא ידוע

חתולת השבילים

 מכוניות ללא הפסקה

ספסל השמש וחברים

שני ספסלים שצולמו בגשם. לא הצלחתי להעלות את האוויר, והמים, והשקט....

שדרת הצאלונים בגשם

אפורלבן1. חתול על גג פח לוהט

אפורלבן2 נעמד בפוזות

עכשיו נחים. תכף ילכו מכות

מכות!

הנעליים שלי בהופעת בכורה

חתולת החניה ברגע של חברות אמיצה

דוגייייייייייי!!!!

אמבטיית שמש

לא נשארת לשחק איתי....?

בטוחה?

טוב, אוף

ביי ביי....

סטטיסטיקות הן אחד משעשועיי כאן בבלוג. אני מניחה שגם אצל שאר הכותבים זה משחק נפוץ. עמוד שהוא כולו שלך ובשבילך. מנפח אגו, במיוחד כשיש הרבה כניסות. אפשר לראות שם כמה אנשים נכנסו לבלוג, מתי, מאיפה. כמה אנשים צפו בו בחצי השעה האחרונה, בחצי השנה האחרונה.

אשר לראות שהגיעו אלי מהפייסבוק; מישהו שם הפנה אלי, ואין לי אפשרות לדעת מי, יען כי משוללת פייסבוק אנוכי (ותכף גם אני אכחד, כמו הדינוזאורים בזמנם).

אפשר לראות את שאילתות החיפוש בגוגל, דרכן הגיעו אלי.

הרוב חיפשו את "דוסית בעיר הגדולה". אנשים שכבר היו כאן וקראו, אבל לא עשו מנוי (חצופים!).

אבל היו שחיפשו "איך לסיים קשר", "על מה אפשר לדבר עם בנות", "מה לומר לבחורה בטלפון" או "איך לברר על בחור", ואני עליתי להם בתוצאות. אפשר לחשוב שאני senia או משו  

חשבתי על מיזם חדש: לכתוב פוסטים לבקשת הקהל. לבדוק מה מחפשים ולכתוב בהתאם.

או לכתוב כאן מילים מהחיפושים המבוקשים ביותר, "כמעט מלאכים", "יד שניה", "בר רפאלי" (השערה בלבד, לא בדקתי...) ואז גם אני אופיע בדפים האלה. בערך בדף ה70,000   אבל אופיע!

או לכתוב כאן אוסף של שטויות, למשל "ברווזי גומי בלאפה" או "הושג שלום במזרח התיכון" או "לאמריקה יש נשיא שחור" (הממ... אופס) ולהיות בין התוצאות הראשונות, במקרה שמישהו יחשוב לחפש כזה דבר.

אבל בינתיים, לרגל הממצאים, הנה פוסט שמוקדש לשאילתות הנ"ל (והנה הפוסט הדומה הקודם). אני מקווה שמי שיגיע לכאן יעשה שימוש מושכל בעיצות שני הפני שלי, ולא לשכוח, זה נעשה על דעתכם בלבד, אני לא לוקחת אחריות.....

שיהיה בהצלחה.

איך לברר על בחור לבקש ממנו בנימוס שמות של שני אנשים שמכירים אותו ולהתקשר אליהם. לתת לו שני שמות משלך, אם הוא מבקש. כן, באמת.

איך לסיים קשר בצורה מכובדת  אובכן, התשובה בגוף השאלה. כל מה שעונה לקרטריון "מכובדת" בעינכם, תקף כאן. לא נראה לי שיש מישהו שמחשיב התעלמות, סינון טלפונים או בגידה כדרך מכובדת לסיים קשר. לעומת זאת טלפון ביום שאחרי, סימוס קטן ואדיב, מייל או אפילו הפלת התיק על זה ששידך בינכם, אם הוא בנמצא, בהחלט באים בחשבון. רבאק, תחשבו, זה כולה כמה דקות של אי נעימות, זה יהרוג אתכם?! אז תתפתל רגע בכסא בזמן שתדברו בטלפון, ותתפתלי כמה דקות מול המחשב בניסיון למצוא את המילים המתאימות ובהתחבטות בשאלה האם להוסיף אייקון או לא (להוסיף, ברור), וזהו, זה נגמר. ולא תצטרכו עוד לחשוש ממפגש מקרי ופדיחיונרי, או מזה שישנאו אתכם לנצח. תוסיפו קצת קארמה טובה לעולם הזה, תגמרו יפה עם אנשים, מה יש. זה לא הרבה לבקש.

מה לומר לה בשיחה הראשונה  שיחה ראשונה בטלפון? לא אומרים בה הרבה. קובעים מקום ושעה ומתייצבים בזמן. מקסימום אפשר להחליף כמה פרטים בסיסיים אבל לא מעבר לזה. כל פירוט מעבר לבסיסי יוצר ציפיות לא בריאות. תשמרו את האנרגיות לפגישה. ובאופן אישי, אני שונאת לדבר בטלפון, לפעמים נאלצתי ממש להדוף בגופי אנשים שרצו להאריך. אז נא להתחשב. מה גם שתמיד קיבלתי את השיחה בזמן לא נוח; באוטובוס (לא שומעים כלום), בזמן שאני אוכלת (לא מדברים בפה מלא), או בזמן שאני עם אחרים. איכשהו עוד לא יצא לי לקבל שיחות טלפון בזמן שאני משתעממת למוות ובוהה בתקרה בתקווה שמישהו כבר יתקשר. כך שטלפון זה לא הכלי הכי טוב במקרה הזה. תקבעו פגישה ויאללה כבר.

מה לומר בשיחה הראשונה בפגישה? \ על מה אפשר לדבר עם בנות  או. תשובה מורכבת. נתחיל מהקל. מה לא לומר לה. לא לדבר על דברים שליליים או מביכים בעברכם, כמו טיפול פסיכולוגי, כדורים, דכאונות, הפלות או הערצה לניק קרשואו. לכל אלה יהיה זמן יותר מאוחר, כשתכירו קצת יותר לעומק. (יחד עם זאת, אם אתם נפגשים דרך שדכן, מן הראוי שהוא יגיד מראש אם לפוטנציאלי יש בעיות נפשיות \בריאותיות או כל דבר אחר יוצא דופן).

מה כן לומר? תתחילו בלהקשיב. לא פחות חשוב בפגישה מאשר לדבר. אם מקשיבים מגלים הרבה דברים חשובים. למשל, מה לענות! ומשם מתחילים לזרום.

הטכניקה שלי בפגישות היא לספר על עצמי בקלילות ולתת למאזין לבחור וילון, לבחור במה הוא רוצה להתמקד ממה שסיפרתי ועל זה לשמוע עוד. לשאול אותו אותן שאלות על חייו, וגם לשאול דברים שמעניינים אותי: איך אתה רואה את החיים שלך? מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? מה אתה מחפש? ואפילו לא מתביישת לשאול באופן יותר ספציפי- אתה אוהב את המקצוע שלך? אתה רואה את עצמך גר בחו"ל? כמה ילדים היית רוצה שיהיו לך? (אלה שעונים "כמה שאלוהים ייתן" מוחזרים אחר כבוד לאמא שלהם. קודם תלד אתה, ואחרי זה נדבר). בגלל שאין לי סבלנות למרוח פגישות סתם אני שואלת גם על מערכות יחסים קודמות אבל צריך להרגיש בנוח כדי לשאול את זה. ולזכור שבעוד רגע תישאלו בחזרה על אותו דבר, ותצטרכו לענות.

יש גישה שאומרת שפגישה ראשונה צריכה להיות כייפית, קלילה וזורמת, שלא צריך להפציץ בשאלות כבדות כבר על ההתחלה אלא רק לנסות להרגיש נוח זה בחברתו של זה, כדי שיהיה חשק להפגש שוב, ובפגישות הבאות להיכנס לעובי הקורה.

הגישה שלי טוענת שהחיים קצרים  ולי אישית אין סבלנות או זמן להימרח. מה גם שקשה מאד להיות קליל, זורם וכייפי עם מישהו שהרגע פגשת והוא לחוץ בדיוק כמוך. אז אני מעדיפה לברר מההתחלה עם מי יש לי עסק, ואם אנחנו באותו ראש, אפשר להתחיל להנות מפגישה מס 2.

לא נראה לכם? זו מדינה חופשית. טקבקו.

סעיף קטן א, סיפורי צבא. האם לספר לה סיפורי צבא? אני מדברת כרגע מנקודת המבט של דוסיות שעושות שירות לאומי וצבא זר להן כמעט לגמרי. על פניו נראה שזה ירתק, בפועל..... לא ממש. לא כדאי להגזים עם זה. בגלל שאני רעה, לפעמים בדייטים משעממים אני מנווטת את השיחה לחוויות צבא, ואני יודעת שכשנגיע לשם הוא יספר בהתלהבות, ואני אזכה בכמה דקות של שקט. נורא, אה? מה לעשות, לפעמים צריך להיות יצירתיים. אבל יש יוצאי דופן. פעם נתתי למישהו להיסחף עם סיפורי הצבא שלו בגלל שהיה ברור שהוא מספר אותם כדי לעשות עליי רושם וזה היה חמוד כל כך. לא כל כך הקשבתי לסיפורים אבל שפת הגוף שלו היתה מרתקת! כולו דריכות וריגשה. איזה חמוד.

אה, שפת גוף. כן, זה חשוב כמו שאומרים שזה. וגיגול פשוט או ספר מהספריה יגלה לכם כמה דברים בסיסיים שכדאי לדעת.

ובאופן כללי, בפגישות הכי טוב להיות פשוט עצמכם. אם אתם שטותניקים זה לא הזמן להרצין, ואם הבדיחה היחידה שאתם מכירים כבר מגדלת דור שלישי, אל תנסו להרשים את הדייט\ית עם צחוקים. אנשים באים לפגוש אתכם, אז תנו להם את האתכם האמיתי, לא איזה זיוף. לי כבר יצא ללבוש קשתות-שיער עם אוזניים, להיכנס למזרקות, ולבכות בדייטים. הייתי אני. מלובשת ומאופרת ועם רצון לעשות רושם טוב, אבל עם העצמי האמיתי שלי. מצד שני, עדיין לא התחתנתי, אז מה זה אומר.... טוב, במקרה כזה צריך פשוט להשיג אישיות. זה גם מאד עוזר.

איך לדבר עם אנשים מזותומרת איך?! בנימוס! גייסו את מיטב הכוחות ותהיו נחמדים. זה עולה לכם בבריאות? תאמינו לי, לי זה עולה יותר. ולביישנים שבינינו, שנסו מותניים וטפלו בזה. כדאי לכם. יעשה לכם רק טוב.

בעברי הרחוק הייתי פרח קיר. היום אני גאה לומר שאני גם פרח קיר, אבל קצת יותר גדול. רואים אותי. בגיל 17 קיבלתי החלטה להיות בנאדם. אני אפילו זוכרת את היום הזה, גשום, אחרי בית ספר, בדרך לחנות לציוד אומנות. היתה לי דרך ארוכה ללכת ברגל, הלכתי אותה באיטיות בגלל הגשם המכביד, חשבתי על החיים שלי ומה יהיה איתי ושאיאפשרככהיותר! (בשש שנות תיכון הצבעתי בכיתה רק ארבע פעמים, עד כדי כך המצב היה גרוע), וקיבלתי החלטה להשתנות. כשהגעתי לחנות כבר הייתי בנאדם אחר. וממש הכרחתי את עצמי להתבדח עם המוכר בתור סיפתח לאני החדשה (והוא חייך בחזרה).

ואחר כך לימדתי את עצמי להציג את עצמי בצורה מכובדת, לדבר לפני קהל קטן של אנשים (קהל גדול זה עדיין מפחיד. אבל בקרוב, בקרוב!), ללבוש את החיוך הכי יפה שלי כשבפנים אני מתה מפחד. מבחינתי זה עדיין עבודה, אחרי ערב של מינגלינג אני יוצאת מזיעה כמו אחרי יום עבודה של שמונה שעות, אבל גאה בעצמי. היום אני מסוגלת לפתח שיחה על כל דבר ועם כל אחד (כמעט), בעיקר על נושאים שאני לא מבינה בהם כלום. נסו את זה, לפעמים זה כייף.

אל תתביישו לבקש עזרה. ואם צריך, יש קורסים לדברים האלה. אחד הדברים החשובים שתלמדו בחיים. ואחר כך תחזרו לכאן ללמד אותי.

טיפים איך לקבוע דייט עם בחורה טוב חלאס, עזבו אותי בשקט.

ולזה שחיפש תמונות של דוסיות...... קבללל:

כאן מוגש לכם אחד הפוסטים הטובים ביותר שקראתי אי פעם בישראבלוג ובכלל. ומדובר באשה שרוב הזמן יודעת להביע את עצמה במילים בצורה נהדרת, ובשאר הזמן עוסקת במשפטים. אבל גם היא יודעת שלפעמים שום מילים לא יעשו עבודה של סמליל אחד. ולפעמים אין מילים, ואין כוח, וכל מה שמתחשק לך זה רק לעשות פרצוף אחד עצבני וללכת.

לקחה לי את המילים מהפה, זאתי.