"כשאהיה גדולה", את אומרת,

"אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים ומשוררת".

הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותייך.

צהובים מלימון, פרדס תפוזים בכתום

והאדום שהוקז מדם האבטיח. כאן גרה

השירה. אז למה לך מילים.

 רוני סומק

*

שימו לב למבנה השיר; ציטוט תקני ומפוסק כהלכה בשתי השורות הראשונות. עוד משפט שלם בשורה השלישית. השורות הבאות כבר מתחילות לנזול ולהתערבב... שורה רביעית שמסתיימת ללא פסיק, שורה חמישית שמפוסקת באמצעה בנקודה, וסוף המשפט הבא גולש אל השורה שאחריה. לכאורה "כאן גרה השירה" היה צריך לעמוד כמשפט בשורה אחת ולא להתמתח על פני שתיים. אבל רק לכאורה 

בשירים בכלל, ובשירים קטנים בפרט, הפיסוק הוא חלק אינטגרלי מהטקסט והוא תומך במשמעות שלו.

סומק הוא איש של מילים. אבל לפעמים גם משורר עומד משתאה מול המציאות היפייפיה, עוד לפני שיטרח לייצג ולמסגר אותה במילים. ובשיר הקטן הזה הוא מעמיד את המציאות לפני השירה (מעשה שלפעמים קשה למשוררים לעשות) והוא אחוז התפעלות ממנה, על קסמה היומיומי, הפשוט והמרהיב.

שבת של צבעים ואור

ביום הכי גשום בשנה בוססתי במים עד ברכיי בניסיון לחצות כבישים ולהגיע לאפרת, המטפלת בתטא הילינג. אצלה בקליניקה חלצתי נעליים וישבתי להתייבש מול התנור.

לפעמים כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר זה שמישהו עם חיוך גדול והרבה רצון לעזור יפתח לך את הדלת, יביא לך תנור, יכין לך כוס תה (סירבתי בנימוס), יתן לך לשקוע בספה הכי נוחה, ויקשיב. אבל לאפרת היה אפילו יותר להציע מאשר כל זה.

תטא הילינג עושה שימוש מודע בגלי תטא, אחד התדרים החשמליים שהמוח מפיק. כל פעולה שאנחנו עושים מאופיינת בפעילות חשמלית ברמה אחרת, המחולקת לחמישה תדרי גלים. למשל, בזמן ערות, המוח נמצא בגלי בתא. בזמן רגיעה ומדיטציה, גלי אלפא. גלי תטא מופיעים בזמן רגיעה עמוקה יותר, בשלב הראשון של השינה, בזמן חלום או היפנוזה. השיטה גורסת שכשמגיעים למצב של רגיעה עמוקה מתוך ערות אפשר לשתול במוח מסרים חיוביים ברמה עמוקה ולהביא לריפוי גופני ונפשי. עוקפים את המודע, מגיעים ישר לתת מודע, ומטפלים בחלק הכואב. זה לא היפנוזה, אבל זה קצת דומה.

התיישבנו, אפרת התחילה בשאלות. למה באתי אליה? מה מפריע לי? מי אני, מה אני, מה קורה איתי. היכולות הוורבליות שלי קצת נעלמו בשלב הזה, אז היא הציעה שאצייר. ציירתי עץ (ייצוג העצמי), את המשפחה שלי, וציור שכולל בית, ברכה, גדר, עץ, שביל ונחש. זו לא פעם ראשונה שאני מציירת עץ, אבל רק עכשיו אפרת הראתה לי, למשל, איך משתקפת בו בעיה בריאותית. הצעתי אני לנתח בקול את הציורים, פירשתי מה הם מייצגים לדעתי, והיא עשתה לי השלמות. אמרתי, אני יודעת שהשביל המפותל שלי מראה על כך שאני תמיד לוקחת את הדרך הארוכה ביותר האפשרית. והיא הוסיפה, 'כן, והשביל שלך גם לא מגיע לשום מקום'.

זה דפוס שאני מכירה, לצערי, כל כך טוב. אני מוציאה הרבה אנרגיה אבל מגיעה לתוצאות חסרות פרופורציה במשקלן. פול גז בניוטרל, קרא לזה פעם מישהו. פעם גיליתי אותו דרך הכתב שלי, פעם בפידבקים מחברים, ועכשיו אני פוגשת אותו גם כאן. הגיע הזמן לשנות את זה.

התחקיר נמשך, ואני נפתחתי. אפרת הכירה אותי קצת יותר ואני שמעתי את עצמי אומרת בקול דברים שאני לרוב משתדלת להסתיר. לאט לאט עלינו על כמה דברים, ובסופו של התהליך זיקקנו משפט אחד, מסר אחד קצר בן ארבע מילים שספון אי שם במוח ופועל כמו צל מאחורי כל פעולה שלי. ולא לטובה.

עשינו עוד כל מיני דברים, ואני מקצרת, אבל הנה העיקר. באמצעות דמיון מודרך שכלל העלאת אור ממרכז כדור הארץ, דרך גופי, והלאה גבוה יותר למקום שמיימי, רקיע שביעי ומואר, ניסינו לשתול דפוסים חדשים. היא חזרה על משפטים חיוביים ("אני אהובה ומוערכת") ואני הקשבתי, ניסיתי להטמיע אותם בתוכי, ועניתי "כן" על כל משפט.

נכנסתי לזה חזק וככל שהזמן נמשך, שמתי לב שיותר ויותר נוח לי שם, ברקיע השביעי המואר הזה, זוהר באור הכי גדול שיכולתי לדמיין, ושאני רוצה להישאר. הידקתי את האחיזה שלי במשענות הכורסא, הזכרתי לעצמי איפה אני, ושקעתי עמוק יותר ויותר בתחושה המדהימה הזאת, איפה שהכל נקי ומושלם, הכל טוב, ואני מרגישה נוח כמו שמעולם לא הרגשתי. סוג של רחם, או חלום מושלם, משהו שאפשר להשיג כנראה בעזרתם של כדורים קטנים ולא חוקיים, שמעולם לא ניסיתי.

אפרת ביקשה שאצא משם ואחזור, ואני ביקשתי עוד קצת זמן.  לא  רציתי  לחזור . אחרי שתי דקות מתוקות כאלה היא שוב אמרה שכשארגיש מוכנה, אחזור, ועכשיו כבר חזרתי. ירדתי למטה, מדמיינת שוב את שביל האור, נעצרת בכניסה ומתמכרת לעוד שתי דקות של סחרור מכושף. זה היה מופלא ביותר.

נשמתי עמוק והמשכנו בשיחה. העמקנו את החקירה, ובכל פניה שלא לקחנו המוות הציץ. ניסינו לברר למה אני כל כך פוחדת מהמוות. מה המקור שלו, תחושות שחוויתי ברחם, גלגול קודם, חלומות, ווטאבר? לא זוכרת גלגולים קודמים, אם היו לי, וכן יודעת שהייתי אהובה ורצויה ושאמא שלי מעולם לא חשבה להפיל אותי, אז למה אני כל כך פוחדת למות? וממילא, למה אני כל כך פוחדת לחיות.....?

שאלתי, מה את אומרת, שזה לא אשמתי? היא אמרה 'מה שאני אומרת הוא שזה לא משנה, זה המשא שאיתו הגעת, לא משנה למה ומאיזו סיבה, כרגע זה מה שיש ואנחנו נמצא את זה ונטפל בזה'. אז... בחזרה לרקיע השביעי.... יש!

שוב אור, שוב תחושה אינסופית של אושר. אני חוזרת אחרי המשפטים שאפרת אומרת.

ניסיתי להטמיע בתוכי טוב טוב את התחושה הזאת, של שלמות שלווה, ולקחת אותה איתי הלאה, כשאצא משם. האור הזה, שלעולם לא כבה (תודה, מוריסי), הנר הדולק תמידית בנשמה שלנו, נמצא שם כל הזמן. לפעמים יותר קל להרגיש אותו, ולפעמים ממש צריך להתאמץ, אבל ככל שמודעים לו יותר, זה הולך ונעשה קל.

שאלתי מה עכשיו?

אפרת אמרה, 'הרגשתי שבפעם השניה כבר היה לך ממש קשה, היה לך קשה לנשום, אבל אני יכולה להגיד לך שאת ממש מוכנה לזה'. אמרתי, אני כבר אחרי עשור של חקירה עצמית. היא אמרה, 'אז עכשיו זה קורה! את נכנסת לחדר הזה בשלה ורוצה ומוכנה, ועם זרועות פתוחות, רק לקבל. את כבר ממש שם'.

קבענו עוד פגישה.

כמו הרבה נשים (וכנראה גם כמה גברים, אבל בואו נתרכז בנשים רגע), שיצאו ממערכת יחסית משמעותית ותהו מה עכשיו, כך גם אני  .

אני לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי עדיין זוגית, אבל כנראה שלא הייתי עושה את הדרך שאני עושה עכשיו לגילוי פנימי עמוק של עצמי. כשהייתי מאוהבת הרגשתי מוגנת, שמיכה של אושר כיסתה הכל וריככה כל קושי. עכשיו לבד אני עומלת לשחזר את ההרגשה הזאת בעצמי. לחזור להיות מאוהבת בי, אולי ליתר דיוק ללמוד להיות מאוהבת בעצמי, להרגיש טוב לבד כמו שהרגשתי כשהייתי ביחד.

משם הכל מתחיל, לא?

רוקדים במדרחוב. שופופו.

http://www.youtube.com/watch?v=ULtglogZbR8

חנוכה הוא חג של אור. בשיאה החשוך של השנה אנחנו מדליקים אור קטן ואיתו מנצחים את החושך. בניגוד לכל שאר העולם שחוגג בתקופה הזו עם אורות אין ספור ועושה למי מאיתנו קנאה גדולה בלב על שהחגים שלנו נראים עמומים משהו ליד החגים שלהם, חנוכה מלמד אותנו את הכוח של האור בצורה הטובה ביותר.

המצווה הבסיסית היא "נר איש וביתו", הדלקה של נר אחד ביום, במשך שמונה ימים. אנחנו אכן מדליקים נר אחד ביום ועליו מוסיפים גם את הנרות שקדמו לו, אבל הבסיס הוא רק נר לי דקיק.

ואיך מדליקים? "בית שמאי", אוחזים באמת בלתי מתפשרת, אמרו, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, וכל יום מפחיתים אחד. בית שמאי סברו שצריך לגרש את החושך, את הרע, בבת אחת, על ידי אש, שאי אפשר שאדם יגיע לטוב בלי לשרוף את הרע שבו, והתמעטות הנרות יום אחר יום מעידה על הפחתת הרע.

בית הלל, לשיטתם אוהבת האדם, סברו שככל שתיגבר האורה, ממילא יפחת כוח הרע שבעולם. לא צריך להתאמץ להפחית מהרשע אלא להתאמץ בהדלקת אור, והחושך נמוג מאליו. ואכן כך נפסק להלכה. כל יום מוסיף את האור שלו.

ימי חנוכה הם מהימים האהובים עליי ביותר במהלך השנה. גם חורף וגשם, גם אור נרות, גם סופגניות משוקלדות. מה צריך בנאדם יתר מזה?

ובעיקר חנוכה מזכיר לי שגם כשהכל חשוך וקשה, יש עוד אור קטן ועקשן שממשיך לזרוח ולהפיץ סביבו אופטימיות. הוא קורא לא להתייאש ולא לאבד תקווה, ומזכיר את הניצחון על אלה שרצו להשמיד אותנו. לפעמים אלה יוונים, לפעמים אלה הפחדים זורעי האימה שבלב.

חנוכה הוא חג של ראיה. אסור להשתמש באור הנרות לצרכינו הפיזיים כי לא לכך הם נועדו. אבל צריך להסתכל בהם, ולהתבונן פנימה, לחפש את האור הרוחני שבתוכנו ולהפיץ אותו, גבוה ולמעלה.

הדליקו אור!

צילום: עמית מגל

שבת פרשת "נוח", שאותה קראו בבתי הכנסת לפני כחודש וחצי, היא 'שבת כדור הארץ' של העולם היהודי.

בפרשה זו מסופר על ההרס שגרמו בני האדם לעולם במעשיהם, ובתגובה, ההרס שהנחית אלוהים על העולם בצורת מבול, עם הבטחה להתחיל את העולם מחדש, והבטחה שלא יהרס בשנית. הבטחות הבטחות, אבל הפעם אנחנו הורסים את העולם בעצמנו.

הנתונים שלהלן לקוחים מתוך עלון "עולם קטן" לאותה שבת (עלון - דפים שמחלקים בבתי כנסת ובהם דברי תורה, סיפורים ומדרשים מענייני הפרשה השבועית), שבתורם נלקחו מאתר מרכז השל - המרכז לחשיבה ומנהיגות סביבתית, מאתר "טבע עברי", ומאתר המשרד להגנת הסביבה.

שימו לב-

ארצות הברית, שמהווה רק 6% מאוכלוסיית העולם, צורכת 30% מכלל התוצרת האנושית.

20% מאוכלוסיית העולם משתמשים ב83% מהתוצר העולמי.

אם כל העולם היה מאמץ את תרבות הצריכה האמריקנית היינו זקוקים לארבעה כדורי ארץ כדי לספק את התצרוכת.

בזמן שאוכלוסיית העולם מכפילה עצמה פי שניים, גדלה הצריכה שלה פי שמונה.

בשנת 1978 הזהירו מדענים שהסימן למגמה מסוכנת של התחממות כדור הארץ יהיה קריסת מדפי הקרח באנטארקטיקה. מדף הקרח מתרומם מעל פני האוקיינוס לגובה של 210 מטרים בקירוב, כגובה גורד שחקים בן שבעים קומות. אורכו של מדף הקרח לרסן-בי היה בשנת 2002 כ-240 ק"מ, ורוחבו כ-48 ק"מ. מדענים סברו שהוא יהיה יציב לפחות עוד מאה שנים על אף התחממות כדור הארץ. כעבור 35 ימים לאחר היו שבו פרסמו את הערכתם הוא נשבר לחלוטין.

זיהום אוויר בישראל +כמה נתונים מפתיעים:

בירושלים נמדדה העליה הניכרת ביותר (50%) במספר הימים שבהם נרשמה חריגה מתקן איכות האוויר של ארגון הבריאות העולמי. באופן מפתיע, אזור גוש עציון הוא האיזור שבו נמדד הזיהום הרב ביותר בארץ. דווקא בתל אביב נרשמה ירידה (של 22%) במספר החריגות מהתקן. הסיבה להתגברות הזיהום בירושלים, בגוש עציון, ובכלל בפנים הארץ הוא כיוון הרוח שמעבירה חלק ניכר מהזיהום של מישור החוף אל אזור ההר.

בישראל נרשמת תופעה ייחודית בעניין זיהום האוויר. מידי יום כיפור משתפרת לפתע באחת איכות האוויר. ריכוזי תחמוצות החנקן ביום הכיפורים האחרון בגוש דן עמדו על ערכים שבין 1-8 חלקים לביליון לעומת בוקרו של ערב החג, שבו הגיעו הריכוזים עד ל125 חלקים לביליון. במרכז ירושלים צנחו הריכוזים מ283 חלקים לביליון בשעה 12:30 בערב יום הכיפורים, ל2-16 חלקים לביליון במהלך החג.

כמובן שאין ביכולתנו לוותר על מכוניות מעכשיו לעכשיו, אבל הנתון הזה מספק קצת חומר למחשבה בנוגע לאוויר שאנחנו נושמים ביום רגיל, ולעובדה שתחבורה היא המקור הכמעט בלעדי לזיהום בערים הגדולות.

ארנון סגל, כותב הכתבה בעלון "עולם קטן", מראיין את עינט קרמר מעמותת "טבע עברי":

(מוגש עם שינויי עריכה קלים שלי לטובת קיצור הכרחי)

"התרגלנו, שומרי המצוות, שלהיות דתי פירושו לשמור שבת. אבל ב"טבע עברי" חושבים שיותר יעיל, אותנטי ונכון שגם הדאגה שהכינרת לא תתייבש תבוא בצורה טבעית מתוך הזהות שלנו כיהודים וכציונים".

את שבת פרשת נח, התאריך שבו פעילים ירוקים מכל העולם מנסים לגבש דרכי פעולה נגד אפקט החממה, מנסה העמותה להפוך לשבת ברית עולם, יום שבו האנושות לוקחת מחדש אחריות על העולם.

"כל הסכנות שכיום מתריעים מפניהן, שורש כולן אחד, ונובע מהתרבות ההגמונית כיום, תרבות הצריכה. התרבות הזו מודדת אושר בממדים של עושר חומרי בלבד, וקוראת לנו להתרחב ולצמוח עוד ועוד (....) ההתנהלות הלא בריאה הזו מייצרת מטבע הדברים נזקים גם בתחומים אחרים. גם הפערים החברתיים גדלים מכך, ואורח החיים הלא בריא הזה יוצר באופן מובנה גם משבר כלכלי. הדרך היחידה לעצור את התרבות ההגמונית, היא בעזרת תרבות אחרת, חזקה לא פחות. תרבות מקומית. אצלנו זו היהדות.

ביהדות לא צריך לטרוח הרבה כדי למצוא התייחסות לנושא הסביבתי ולמה שכרוך בו. היא הרי מטיפה לתיקון עולם, לקהילתיות ולסולידריות חברתית, ומתנגדת לאינדיבידואליות הקיצונית ולהאלהת האני שעומד בבסיס תרבות הצריכה. עצם ההכרה של יהודי מאמין בהיותנו נבראים ובכך שאיננו תכלית הכל, כבר אמורה להוביל אותו לצורת התנהלות אחרת. 

משמעותי בעיקר הוא תפקיד יום השבת. שישה ימים אנחנו כובשים את העולם ומנצלים את מטעמיו, ויום בשבוע עוצרים. הרי ל"ט אבות מלאכה (=39 המלאכות האסורות בשבת) אוסרים עלינו לשנות משהו במציאות. כל שנותר לנו הוא רק להתבונן, להתפלל ולהודות. מודעות לתהליך החברתי-סביבתי שמצוות התורה מכוונות אליו הוא הדגם שכל התנועות החברתיות-סביבתיות מנסות לגרום לו: אדם המתנהל בעולם בענווה, מתוך כבוד ואחריות לאחיו לבריאה - הטבע הדומם, הצומח, בעלי החיים וכמובן בני האדם".

גרינפיס לא ממש מסמפטים את הדת.

"נכון, הדת הירוקה רוצה להחליף את הדת שאנחנו מאמינים בה, אבל זה רק בצד השטחי. אם תיקח צעד אחורה ותבחן את המקום היותר פנימי שמתוכו הם פועלים, הרצון שלהם הוא להציל את העולם, לשמור על מקורות השפע. זה מקום פנימי ששייך גם יהדות. ההכרה בכך שאיננו אדוני המציאות. ברובד הכי שטחי שתי התרבויות הללו לא קשורות, אבל בכל הרבדים הפנימיים יותר זה מאד קשור. חובה לחשוף את החיבורים האלה, כי עכשיו כבר אין לנו ברירה אלא לעבוד ביחד".

עינט מדברת על תרבות הצריכה דרך הסתכלות על הקניון:

"בעוד שבעבר נעשה המסחר רובו ככולו במרחב הציבורי, כלומר בעיר הפתוחה, במקום ששימש להתכנסות, דיונים, מסחר ושירותים, ושבו התקבלו ההחלטות החשובות, כיום עיקר הבילויים והמסחר נעשים בקניון, שהוא מרחב פרטי שבו נאסר לבצע כל פעולה מלבד קניה. נסו פעם להתגודד בקניון, להדריך קבוצה באזור המסעדות, ומיד תפגשו איש בטחון שיחפף אתכם משם. החדירה לרשות הפרט בתמונות (...) ובמערכת כריזה המעודדת לצרוך מה שלא באמת צריכים, מחליפה את ההתקהלות והשיחה הטבעיות. המדרגות הנעות, המיזוג והתאורה יוצרים "מיקרו אקלים" המנותק מהקורה בחוץ ומאפשר לאנשים להתנתק מהמציאות ולהיכנס לפנטזיה של צרכנות. הקניון הוא מעין מקדש לצרכנות, ואולי בשל כך סגור מלמעלה בכיפה שממנה משתלשלות פרסומות".

(עד כאן מן הכתבה)

אני גדלתי בבת רגיל שלאט לאט התפכח למציאות ירוקה. רבים מהנתונים והעקרונות המובאים בכתבה זו ידועים לי אך היא השאירה עליי רושם גדול כשחיברה באופן סופי בין יהדות לאקולוגיה, והזכירה לי שהכוח לשנות נמצא בידיים שלי. גם בידיה של ממשלת ארצות הברית, גם בידהן של המדינות המייצרות נפט, אבל לא רק. מודעות מתחילה מלמטה ומחלחלת למעלה ופנימה. ככל שיותר אנשים יהיו מודעים למצב כמו שהוא ויעשו יותר, כך הממשלות תעשנה צעדים גדולים יותר.

הייתי רוצה שכל אחד שקרא עד לכאן ייקח על עצמו התחייבות קטנה. רק אחת, וכזו שיוכל לעמוד בה. האפשרויות רבות וכל רפרוף כנפי פרפר קטן מניע תהליכים גדולים.

מחזרו אשפה, גם אם זה כרוך בללכת לפח מחזור ברחוב אחר. השתמשו פחות בניילונים ויותר בתיקים רב פעמיים. העדיפו קניה כחול-בן שמעודדת את התעשיה המקומית ומפחיתה שינוע מזהם מחו"ל. העדיפו שימוש בתחבורה ציבורית, רכיבה על אופניים, הליכה ברגל או נסיעה משותפת במכונית על פני נסיעה ברכבים רבים. חסכו במים, השתמשו פחות בכלים חד פעמיים, כל דבר שאתם עושים ובידכם לשנות אותו במאמץ קטן. ספרו לעוד חבר אחד. צרו שינוי!

הרגלים לא ישתנו ביום, אבל תנו למסר להגיע אליכם, ושינוי יחול מעצמו.

אז מה אתם עושים בשביל מדינה?

*

עדכון

אני מוסיפה לינק לסרט Home ביוטיוב. הנה מה שנכתב עליו בויקיפדיה:

Home הוא סרט תיעודי שהוקרן לראשונה בבתי הקולנוע ובטלוויזיה ב-5 ביוני 2009 ב-181 מדינות במקביל. באותו יום הוא גם הוצע למכירה ב-DVD ויצא לשידור חופשי לפרק זמן מוגבל באתר Youtube - דבר שהינו ללא תקדים‏‏^[1]. הסרט עשוי מצילומים אוויריים של מקומות שונים ב-54 מדינות ברחבי כדור הארץ, הממחישים את יופיו של כוכב הלכת ושל החיים המתקיימים בו כמו גם את רב-גוניותם; וכל זאת לצד הנזק שמסב להם האדם.

הסרט מדגיש את המאזן שבין הסביבה לצמחייה ולבעלי החיים, ומעביר מסר לפיו קיימים קשר ואיזון עדינים אך חיוניים בין כל צורות החיים על פני הפלנטה, וכי אף לא אחת מהן יכולה להתקיים בגפה. הסרט מתאר את היווצרות החיים על פני כדור הארץ, החל באצות ועד ליונקים הגדולים. הוא עומד על הופעתו של האדם, ועל השינוי הכביר שחל עם המהפכה החקלאית. לאחר מכן הוא מתמקד במהפכת האנרגיה שהחלה עם ניצול הנפט, ובתהליכים ההרסניים שהתרגשו ובאו על כדור הארץ בחמישים השנים האחרונות. הסרט מתייחס, בין היתר, לעיור המואץ, להתפתחות התעשייתית ולסכנת הזיהום, לדלדול במשאבי האנרגיה והמחצבים, לבעית המחסור במים ובמזון, לביעור היערות, ואל חוסר השוויון הקיצוני אליו נקלע המין האנושי. עוד עומד הסרט על הנזק לכיפות הקרח בקטבים, על הסכנה הנשקפת לביצות ועל נזק שגורמים ענפי החקלאות המדורניים - חוות הבקר, ומטעי הדקלים והאקליפטוס. Home מתייחס להתחממות העולמית, לעליית פני הים והשינויים הדרמטיים במזג האוויר. הסרט מסיים במאמצים שעושה המין האנושי כדי לתקן את הנזק לו גרם.

Home צולם ממסוק במקומות רבים ב-54 מדינות ברחבי העולם. הצילום ארך 18 חודשים ונעשה באמצעות מצלמות "סינפלקס" (Cineflex) בעלות רזולוציה גבוהה שנתלו מתחת לגחונו של המסוק. המצלמות יוצבו באופן שיפחית רעידות, והצילומים נבדקו כמעט לאחר כל טיסה. לרשות יוצרי הסרט עמדו בסופו של דבר 488 שעות צילום איכותי ומרהיב ביופיו, ממנו ערכו את הסרט. קטעי הקריינות לסרט הוקלטו ב-14 שפות.

http://www.youtube.com/watch?v=jqxENMKaeCU

(תודה לי' על הקישור)