באחד האמשים בשבוע האחרון ערכתי בדיקת חמץ בבית שלי.
מאז שאני גרה לבד, זה יוצא שנתיים, אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים שעד היום רק צפיתי בהם מהצד, מסתכלת על אבא שלי עושה אותן. מברך, מדליק, קורא, מקדש, מבדיל, בוצע, מחלק, מוזג. מתפקד כראש משפחה דתית עם כל החובות הנגזרות מכך. מצוות שגם נשים יכולות לעשות, אבל עם אבא בבית, הוא זה שמחוייב בהן ראשון.
והנה השנה אני שוב בודקת חמץ. עוברת עם נר בין החרכים והסדקים לבדוק אם נשאר משהו. אפשר עם פנס, לא חשוב, העיקר אור קטן ודק שיכנס לכל חור. אבל עם נר זה אותנטי וזה מנטף על היד שעווה חמה. חלקנו מוצאים את זה מגניב.
בבדיקות חמץ, לא משנה עד כמה ניקינו לפני כן, תמיד מוצאים משהו שלא גילינו. וכדי שלא נחפף (נו בסדר.... כדי שהברכה לא תהיה לבטלה), מטמינים עשר חתיכות לחם, קטנות ועטופות, בכל מיני פינות, ומי שבודק יודע שעד שהוא לא מוצא עשר הוא צריך להמשיך לבדוק. אין, חז"ל היו גאונים. ומדורי דורות נהגו הילדים להחביא את החתיכות במקומות שונים ומשונים ולראות איך אבא מתרוצץ לחפש אותן.
מה עושה אדם שגר לבד? הרגשתי אדיוטית להחביא לעצמי חתיכות ואז למצוא אותן. אבל אחי הקטן, הרב המשפחתי, אמר, זה מנהג ישראל, תעשי. אז עשיתי. אבל לא רשמתי בפתק היכן שמתי אותן, וגם התיישבתי לרגע מול המחשב ומצאתי את עצמי קמה ממנו רק כעבור 4 שעות, רואה את השמש עולה, אז כשבדקתי כבר לא זכרתי כלום, וחיפשתי אותן על אמת, מופתעת מהמקומות שבהם בחרתי לשים אותן. מצאתי 9, וחזרתי ועשיתי סיבוב מקיף עד שמצאתי גם את העשירית. הרגשתי כאילו אני ממש בודקת חמץ, ולא עושה כאילו. וזה היה כייף. לא צופה באבא, ושלא לפי התכנון המקורי של הוריי - גם לא צופה בבעלי שיחיה מקיים את המצווה הזאת, שיחיה עדיין מתעקב בפקקים; עושה בעצמי.
שתי מערכות היחסים האחרונות (והיחידות) שלי היו עם חילונים, אז כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מקיימת בעתיד את המצווה הזאת וגם אחרות בעצמי, בתור הצלע הדתית בבית. בינתיים אני מתאמנת. ואם הוא יהיה דתי, החתן, יצא שזכיתי להזדמנות לקיים מצוות שיועברו לאחריותו.
2.
בליל הסדר, יגיד לכם כל אתר יהדות למתחילים, עושים כל מיני דברים משונים כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות. מוציאים את הקערה, מחזירים את הקערה, מזמינים קרובי משפחה שלא דיברנו איתם שנים, אוכלים דיקטים וקוראים לזה לחם. ואחרי שהם שהם שואלים מה נסגר?! (=מה נשתנה?) עונים להם ומספרים להם בצורה חוויתית את סיפור הפיכתנו לעם.
לקראת החג העיתונים, העלונים וימי העיון במדרשות מתלאים בהלכות החג וברעיונות יפים, בפירושי הגדה ובדרכים חדשות לספר לקטנים את הסיפור המשפחתי הקדום. בחיי היום יום שלי אני די מרוחקת מכל אלה, והשנה, כשהדיאלוג שלי עם אדון עולם תופס כל מיני פנים שונות ומשונות, עוד יותר. כך יצא שהגעתי לחג ללא הכנה מוקדמת. אפילו לא ישבתי לקרא את ההגדה לפני כן. ההכנות שלי לחג כללו ניקיון בדירה שלי, בישולים במטבח של אמא (בעודי מזמזמת לעצמי את הפזמון הידוע "עבדים היינו, לאמא במטבח") והרבה "עבודה" של ביירון קייטי על המשפט "אני צריכה אהבה".
לליל הסדר הגעתי מותשת מעייפות וממחשבות אז נדדתי עד לשולחן הקטנים, לעבור אותו שם, יחד איתם. הסדר מתנהל לו, אני עסוקה בעיקר בלהאכיל את הילדים שמתקשים לחכות ל"שולחן עורך", מנסה לעקוב אחרי המילים בהגדה ואחרי ההתנהלות בשולחן הגדולים ולא לאט אני מבינה שב'אנה, יש המון דברים מוזרים בליל הסדר! ואני לא מתכוונת רק לזה שאוכלים גפילטע פיכס, אלא לעובדה שאוכלים כרפס טבול במי מלח! כאילו, מאיפה זה בא?!
אחרי שגמרתי לצעוק על עצמי שאיזה בושות, אני לא זוכרת למה אוכלים כרפס, הבנתי שהפכתי לבן התם מההגדה. לא ילד רע אבל לא מבין הרבה. ובמקרה שלי, לא זוכר.
בכל השנים שעברו למדתי כבר מהגן על פסח, על ליל הסדר ועל כל הפעולות המשונות שעושים בו, עד שהן הפכו למוכרות לעייפה. ורק כשתפסתי קצת מרחק השכלתי להבין את ההשקעה הגדולה, את הרצון הכן של חז"ל שערב אחד כל האנשים יתחבר יחד לסיפור הפיכתנו לעם, גם הקטנים והרחוקים. וכמו מדריך טוב בתנועת נוער הם חשבו מה יכול להחזיק אנשים ערים ומעוניינים, לאורך דורות והגלויות שעוד יבואו?
בנקודה הזאת קצת התעוררתי, וליל הסדר הפך יותר מיוחד עבורי. חזרתי אל ההגדה וניסיתי למצוא שם, מתעלמת לרגע מהפרשנויות הרבות שנוספו אליה במהלך השנים ומתמקדת בטקסט המקורי, את התשובה של חז"ל לשאלה "אז איך הפכנו לעם?" מנסה לראות מה הם בחרו לספר, מה בחרו להדגיש ביתר שאת, מה הם חשבו שהכי נחוץ לנו לדעת, איזה פעולות פיזיות הם ביקשו שנערוך כדי שנתחבר לרעיון הרוחני, ומה כל זה אומר לי, היום, רחוקה ומבולבלת כמו שאני.
התשובות שמצאתי ריגשו אותי. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה על ראשונות, אבל תמיד כשאני חוזרת למקור ומחפשת את הנקודה הראשונה של הדברים, אני מוצאת שם גרעין של אמת שמפיץ עבורי אור שהרבה שעות לימוד מעמיק יתקשו להתחרות בו. זאת לא קריאה לחזור ולהיות תם, זה לא מקום טוב להיות בו. "שאינו יודע לשאול" לא יודע כלום מחייו, אבל התם יודע שהוא לא יודע, והעמדה הזאת לא תמיד מהנה במיוחד. אבל כן, הייתי רוצה לפעמים שכל דקדוקי ההלכות הקטנים וכל הרעיונות המלאים פאתוס יפנו קצת את מקומם לכמה דקות של רגש חי ומדמם, כזה שמתרגש מהסיפור הבסיסי על אלפי אלפי עבדים שקורה להם הנס המובטח והם זוכים לצאת לחופשי, לא יודעים לאן ולא זוכרים למה, אבל מוכנים להרפתקה הגדולה של חייהם.
3.
ביום החג חגגנו יום הולדת לאחיין שלי בן השמונה, ואצלנו נהוג שאחרי שמברכים את הבן הילוד, חתן השמחה מברך גם הוא את החוגגים. הוא נעמד על הכסא, גם אני התבקשתי על ידו לקום, וזכיתי ל "שתזכי לחתן ירא שמיים, שראוי לך, ושתחבבי אותו".
ללא ספק, הילד הפנים את הלך הרוח המשפחתי. וגם את השפה. לא מכירה הרבה בני שמונה שמאחלים חתן "שראוי לך". ואני לא מכירה אף, אבל אף מבוגר, שבירך אותי בכל שנותיי עד כה בחתן שאחבב. ירא שמיים כן, ראוי לי, כן. צדיק וחכם ושיהיה בעל טוב, כן מאד. אבל אף אחד לא התעכב לרגע על העובדה שראוי גם שאחבב אותו. שזו הסיבה שפסלתי בחורים עד היום. רובם היו אנשים באמת טובים, אבל לא חיבבתי אף לא אחד מהם. (להוציא שני החילונים מלמעלה).
לרוב מתרעמים עליי בטענה שאני ברננית, אבל אני חושבת שיש דברים שבני שמונה מבינים טוב יותר ממבוגרים. אם הילדים האלה הם העתיד שלנו, אני שותה לחיים.
פסח, לסופרים מראש השנה, הוא בדיוק חצי. חצי שנה עברה. זהו זמן טוב לסיכומי חצי, שאני, בעוונותי, נוהגת לערוך כמעט מידי סופשבוע. אני מהמסכמים. שלושה חודשים לפני יום ההולדת שלי אני מתחילה לסכם לעצמי עוד שנה, ובהחלפת קידומת אני טובעת בטבלאות חצי שנה מראש. איפה הייתי, מה עשיתי ובעיקר מה לא.
לפעמים נורא בא לי להרגיש באופן אישי ועל בשרי את המשפט "אין שכל - אין דאגות". רק קצת. כמה דקות. כמה דקות של שקט אני מבקשת, הרבה?
ולא, אנ'לא מתכוונת למדיטציה, תפילה, היפנוזה, או אפילו צלילה בים. המיינד שלך הולך איתך לכל מקום. לפחות שלי, לא יודעת, אולי הוא מקולקל. למרות שוואלה, צלילה עוד לא ניסיתי. אולי כדאי.
פסח הוא חג גדול כזה, כמו ראש השנה, ודוסים דשים בו חודש מראש, בדיוק כמו לפני ראש השנה. לאחד יש את חודש אלול לפניו ולשני את המימרה "שלושים יום קודם הפסח מתחילין לדרוש בהלכות הפסח". אז כולם עסוקים בלדרוש ובלטאטא וזה עוד יותר מלחיץ.
פסח הוא תחילת הקיץ הרשמית, למרות שהקיץ כאן ממזמן, פסח הוא הויכוח הקבוע על השעון, פסח זה הזמן שאחריו השנה נמדדת בימים. יום הזכרון, יום השואה, יום העצמאות, יום ירושלים, שבועות. אחרי כל כך הרבה ימים באמת הגיע הזמן לאיזה שבוע. משם זה כבר קיץ הרד קור והדרך לראש השנה שוב קצרה. והנה, עוד לא הגענו אל החצי ואני כבר בחגים של תשע"א.
אז סיכום.
איפה הייתי ומה עשיתי, מבזק החצי.
אני כבר עשרה חודשים באותה עבודה, כיפאק היי לי. בתור מתפטרת סדרתית, אני שמחה שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל להתמיד. ואני גם אשאר בה, כך נראה, עוד שנה לפחות. ואני מקווה לשרוד כדי לספר.
בשנה האחרונה עניין המימוש העצמי שלי תפס ווליום, במיוחד מאז שפתחתי בלוג (ואז עוד אחד), וסביבי בישרא כמעט כולם ילדים שהרגע סיימו שלב שלישי במטרנה. ואני מרגישה שנזכרתי מאוחר מידי, והגיל, ומה יהיה, ומתי אני אתבגר. אז התחלתי במסע התבגרות מזורז שכולל סגירת קצוות בכל הנוגע לאישיות שלי, וחלקו תועד כאן בבלוג, ופתיחת כמה קצוות שיהוו, הלוואי אמן, שלב ראשון בקריירת העל שתהיה לי.
בשנה האחרונה ניסיתי להתגבר על לב שבור, ואני כבר יודעת שלא מתים מזה. אבל מחלימים כל כך לאט.
בחודש וחצי האחרונים יש לי עמוד פייסבוק ואני עדיין מנסה להתרגל. רוב הזמן זה מזכיר לי ערב חבר'ה בסלון בבית של ההורים. בשאר הזמן האח הגדול לומד עליי עוד קצת פרטים, אלה שהוא עדיין לא עלה עליהם מחיפושי הגוגל שלי.
בשבועיים האחרונים אני קוראת מה שאפשר על NLP והעצמה עצמית ואיך להתחיל עם בחורות (זה תמיד הולך ביחד) שברגעים שאני לא במוד הבת 17 המחוצ'קנת ואכולת השנאה הרגיל שלי אני מרגישה שאני יכולה לכבוש ת'עולם, יותר מזה - יכולה לכבוש את המטרות שלי עצמי, וגם להתחיל עם כל בחורה על היוניברס, שמישהו יחזיק אותי או שיקרה פה אסון.
אלה נושאים שעניינו אותי תמיד אבל יש תקופות שבהן הם צוברים תאוצה, כשאני נחשפת לעוד לינקים, כשאני נכנסת לעוד מתקפת "אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו!", וכשאני בתקופת יובש ולא יוצאת עם אף אחד מעניין וחושי הציד מתנוונים מחוסר שימוש. נו, לפחות נקרא קצת מאמרים, שנדע מה לעשות כשכן נריח דם.
במוצש האחרון יצאתי לסיבוב ברים (הרבה סיבובים ברחוב, אחד בר, אחד בית קפה) בדיוק בשביל אותה מטרה וחזרתי הביתה עם 5% אלכוהול בדם וקצת אוכל גרוזיני בבטן. בעיקר שמחתי לגלות שאני לא מפסידה כלום, כשאני מבלה את ערביי מול המחשב. היחיד שגירד קצת את עניין החתיכות היה הברמן ואיתו לא מתחילים. מה גם שקטינים בני 24 זה ביג נו נו. השירות סביר מינוס, האנשים הכי נחמדים בפאבים הם השומרים בכניסה, האלכוהול יקר בלי פרופורציה, והמבלים נראו כל הזמן מחפשים (בטח גם אני נראיתי ככה) בלי יכולת ממשית לפרוץ את הלופ.
אתמול שוב חלמתי על בגדים. היום שוב שמעתי את MIKA בלופ והוא שוב עשה אותי שמחה עם חיוך אדיוטי על הפנים.
סך הכל סטנדרטי. אני נשארת אופטימית, לפחות עד הסיכום הבא.
זהו מבזק החצי. לחיי חצי השנה הבאה, שתהיה שמחה עוד יותר, ושגלעד שליט, אין לי אשליות לגבי השנה, ישב איתנו לסדר בשנה הבאה.
ובזחילתי, היא שרשרת פרכוסיי, אני תמיד שב אל השדה הכחול, האכזר,
על כן כבי נא את האור, כי מלבד התפר לא תראי בי דבר.
ובבוקר אעמוד לבדי, ואביט בהרי-הבשן בכתמתם,
ובענני הגשם שוקעים ונהוים לאגם,
אעמוד לבדי באור המוזר ואצחק צחוק תם,
ואפנה שוב גבי, ואלך אל קצף הים.
ובכל האמור כאן, ביתי הקטנה, לא נטמן שום שקר לזר,
כי איני אוצר המוזיאון, ואיני עוצר מסעותיו של ההר,
ואין בי הרבה מלבד הרפית עור פניי ומתחיתו
כי אני תפור פה ואוזן, ככתוב בתחילתו.
את השיר הזה כתב המשורר אילן שיינפלד בגיל 16. זהו אחד משיריו הראשונים והוא מופיע ראשון בספר שיריו הראשון, "לטאה מכושפת", ספרון דק שהיום קשה להשיג ומצאתי אותו דרך איתמר מאתר הספרים. כן, היתה פעם תקופה כזאת בחיי שהייתי להוטה אחרי שירה והתאמצתי להשיג ספרים שחשקתי בהם, כמעט כמו הלהט שאני מפנה כיום לנעליים
בשיר הזה, שיש בו עירוב של ילדותיות ובגרות, התאהבתי מקריאה ראשונה. אני, לטאה מכושפת. אין פשוט מזה.
אני לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל כמה פעמים בחיי הרגשתי ככה וקראתי לזה סתם "חוסר אונים". 'לטאה מכושפת' נשמע לי כמו שם הרבה יותר יפה.
הלטאה תפורה פה ואוזן, מוגבלת בכל תנועותיה מלבד האפשרות לחייך. יש בה (בו?) חוסר אונים מובנה, אך גם השלמה עם המציאות. הלטאה אפילו מנחמת את המתבוננת בה, אומרת זה בסדר, אני בסדר, ככה זה. כבי את האור.
נדמה שההשלמה עם המצב לא באה ממקום של קבלה מלאה אלא מתוך תחושה ש'זה מה יש'. אבל גם זה סוג של הקלה. הכרה במציאות. ולפעמים זו הדרך להגיע להשלמה אמיתית, לשמחה במה שיש.
לפעמים, כשאין לך יותר מלעשות מלבד לחייך, זה כל מה שנדרש.
אני אוהבת את איך שהוא מעשן. אני שונאת שהוא מעשן, ואני לא סובלת את הריח, אבל אני לא יכולה להוריד ממנו את העיניים כשהוא עושה את זה.
ואחרי שגמרתי להטיף לו בפעם המאה, כאילו שהוא לא יודע בעצמו כמה זה לא בריא, הוא מתיישב בכל זאת לעשן, ואני מתיישבת מולו. במרחק בטוח מהעשן, ולא באופן מופגן, כדי שלא יעשן בשבילי. כדי שיעשן בשביל עצמו, ואני אוכל להסתכל בסתר, מעמידה פנים שאני רק מחכה שזה יגמר.
הוא מדליק את הסיגריה, הוא מרים את הראש כלפי מעלה ונושף את העשן הראשון לחלל האוויר. כמה ריאות יש לו! כמה הוא יפה כשהוא עושה את התנועה הזאת, והעשן פורץ ממנו בכוח.
עכשיו הוא יסתכל על הסיגריה. זו תנועה שלא הכרחית לעישון, אבל היא תמיד תהיה שם.
הוא מעשן בעדינות, באלגנטיות. עישון נשי בידיים גבריות יפהפיות.
הוא מאפר באופן שמוציא משיווי משקל.
הוא מחזיק את המאפרה ביד השניה, זה כמעט כמו לאכול. פעולה קטנה ואינטימית.
הוא מתענג על כל רגע. לא כמו הממהרים, שלחוצים על הסיגריה. הוא יושב ונהנה מכל שאיפה. הוא נושם ונושף ונרגע. אם זה לא היה עשן הייתי מבקשת גם מזה.
תמיד במרפסת, לא למלא את הבית בריח ובאפר. הכוכבים הם רקע מושלם לרגע הזה. גם שמש צהריים. גם עננים. הכל מתאים, והנוף הכי יפה הופך ברגע כזה לתפאורה.
אחר כך הוא חוזר אליי ומייד משולח לצחצח שיניים.
אחר כך הוא חוזר אליי ואני רוצה להיות הסיגריה בידיים שלו.
עוד חודש מהיום, ליל הסדר. שומרי מצוות 'מתחילים לדרוש בהלכות הפסח שלושים יום קודם לחג', מה שאומר, בחישוב קל, מוצאי פורים. שניה אחרי תפילת ערבית של פורים אנחנו כבר עם הראש בפסח. היי, תנו רגע להוריד את המסכה! לא נותנים לנשום הדוסים האלה.
אבל יכול להיות שהצמידות הזאת מספרת עוד משהו. תכף נתחיל לבלוש אחרי כל פירור חמץ, ולא פחות חשוב מזה - החמץ שבלב. נאיר באור נר את כל הפינות החשוכות כדי למצוא שם שבב אחרון של ספקות, לבטים, כעסים קטנים. חמיצות. פסח לא נותן לנו להסתתר מאחורי העמדות פנים, ולא עושה הנחות.
בפורים תחפש את עצמך למי שבא לך. רגע אחר כך, תתחיל לחפש את עצמך, באמת.
פוסט פורים שמח, בליל הסדר אני מתחפשת לבלוגר הידוע אליהו ענבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה
