ביום העצמאות מודיעים ברדיו כבר ב12 שכל הגנים הלאומיים סגורים ואל תגיעו יותר. התכבדו נא באי התנועה הקרוב למקום מגוריכם וקבלו את העשן בילט אין גם בלי צורך לנפנף. 2 במחיר אחד? אני הייתי לוקחת. אם הייתי בעניין.

בתור צמחונית (-מתבאסת ממנגלים), חובבת אוויר נקי (-מתבאסת ממנגלים), וא-חברותית באופן שעורר דאגה אצל ההורים שלי כשהייתי קטנה, נפנוף בפארק עם המוני אנשים לא נשמע לי כמו האופציה הכי טובה להעביר איתה יום חופשי יקר באמצע השבוע. גם נפנוף סמלי עם המשפחה בפארק קטן ומרוחק לא נשמע כל כל מפתה. ככה זה עם פקקים - ראית אחד, ראית את כולם. לא בא לי לראות עוד אחד. וכל זה בשביל שניצל סויה מעושן... תודה, תרמתי בבית.

אה, תגידו, והמשפחה מה? גם אותה ראיתי בבית. בא ניתן להם קצת זמן להתגעגע.

בקיצור, לבחורה כמוני אין הרבה ברירות מלבד לבלות את חג העצמאות הזה בדרך האהובה עליה ביותר: לבד! בבטלה אין סופית! בלי רגשות אשמה!

אבל יש לי רגשות אשמה, לכן אני מבלה אותו לבד אבל לא מתבטלת. מה גם שאת הבוקר ביליתי עם בחור חינני, כך שדי מילאתי את ליטרת האנשים המקסימלית עבורי ליום אחד.

אי אפשר עצמאות בלי מחשבות על עצמאות. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת - אני לא עצמאית כמו שהייתי רוצה להיות. המחשבות שלי עדיין משדרות רוב היום על אתו גל- אני צריכה, אני רוצה, בלי זה אי אפשר, בלעדיו אי אפשר, אף פעם לא יהיה לך, אכלו לך שתו לך.

אחותי טוענת, "דוסית, אנחנו צריכות לשמוח! אנחנו חופשיות, אנחנו חיות במדינה חופשית! אנחנו לא בשואה, לא במדינה זרה, לא בתקופות קדומות ומדכאות נשים, יש לנו השכלה, יש לנו הורים, אנחנו לא באף קבוצת מיעוט! לשמוח!" נכון, אני מוסיפה. כשאנחנו ממלאות טופס מס הכנסה אין לנו שום נקודת זכות (למעט השירות הלאומי), ואנחנו צריכות לשלם מס מלא! איזה כייף!

ככל שיש לך יותר אתה רוצה יותר, מדהים כמה שזה נכון. כשהרווחתי גרושים רציתי רק להיות מסוגלת לשלם את שכר הדירה. כשהרווחתי את שכר הדירה ויותר, רציתי פתאום גם נעליים חדשות. כשקניתי נעליים חדשות ויפות ומסגרתי אותן בתוך קופסה שקופה ואטומה לאבק הבנתי שזה בכלל לא נעליים שאני רוצה, אני רוצה פשוט את כל השאר. החירות לגור לבד ולהיות מסוגלת לשלם עצמי הפכה, תוך כמה חודשים, לחדשות ישנות. עכשיו רציתי יותר ולא הייתי מוכנה לקרא לעצמי עצמאית בלי שיהיה לי את זה. כל זה.

כן, ברור, עכשיו אני יודעת שעצמאות היא בראש. שגם אסיר בכלא הוא חופשי כל עוד רוחו משוחררת, שחפצים כובלים אותך למקום, לזמן, לחומר, שהאדם היחיד שיכול לשחרר אותי הוא אני. נשאר רק להבין את זה ממש ממש טוב (:

את יתרת הבוקר, אם כך, ביליתי, כרגיל בזמן האחרון, בסשן עבודה של ביירון קייטי. שחרור ממחשבות מכאיבות הוא החופש הראשון שאני מכירה.

ואז גיליתי, הפתעה! שזו חתיכת דרך לצעוד בה, אבל שאני כבר על השביל. רוצה או לא רוצה. ושעד העצמאות הבא, אינשאללה, אני כבר אכתוב פוסטים עתירי תיאורי מנגל. כי לא יהיה אכפת לי איפה זורקים אותי, הראש שלי חופשי.

חג שמח!

(גם דף הבית שלי מצטרף לחגיגות)

אתמול בבוקר בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה, הפנים שראיתי במראה נראו לי כמו עצמי בעוד 30 שנה ובאופן כללי זה היה בוקר מהבקרים האלה בהם אני מחליטה על פרישה בלתי מוגבלת בזמן לחוף נטוש אי שם, איפה שאין עבודה שצריך לקום אליה בבוקר, אוטובוסים שצריך להספיק לרוץ אליהם ורק חמש דקות להתארגן.

כך יצאתי מהבית, לבושה וממהרת ומאחרת לעבודה, הרגליים רצות אבל הראש עוד שקוע עמוק בשינה למרות שאני מנסה לגרום לו להפנים את עניין ההתעוררות. אני ממהרת לכיוון אחד ואיכשהו כל האנשים הולכים דווקא מולי ואני מנסה לא להתנגש בהם. איש אחד קצת מבוגר היה נראה לי קשה קליטה במיוחד. אתה רואה שאני רצה, בנאדם, עוד שניה אנחנו מתנגשים, אולי תזוז? אנשים בדרך כלל קולטים ניואנסים כאלה גם בשניות מעטות וכל אחד מנסה לתפוס איזה צד ולצאת ממסלול התנגשות. רק האיש הזה במשקפי השמש השחורים הגדולים שלו לא רק שלא מבין, אלא שבשניה האחרונה אני עוד קולטת אותו מתקרב אלי.

בשניה הבאה אנחנו מתנגשים. חיכוך קל וממשיכים הלאה. או, הראש שלי מתחיל להתעורר. עצבים מעירים אותו הכי טוב.

שניה אחר כך אני מבינה משהו. הבחור תופס לי בישבן. וממשיך הלאה. חפינה קצרה ואסרטיבית. אצבעות קשות ננעצות. והלאה, כאילו כלום.

עוד שניה, אני בהלם.

עוד שניה, אני חושבת - מה?! ואז- חיכלרח*&^ערחיר$$65םןעח (קללות חסרות שם), ואז אני חושבת- לצעוק עליו!!!!

עוד שניה - לא, הוא כבר המשיך הלאה, אני לא הולכת לצעוק עליו.

עוד שניה - ואז אני סוף סוף חוזרת לעצמי- אני מסתובבת, הולכת אחריו, צועקת "היי!" בקול אדירים שלא ברור אז איך הוא יוצא מהגרון שלי וגם "מה זה היה?!"

גם אם זה לא נכון אני מרגישה שעיניים של חצי רחוב ננעצות בי, וכל האנשים באוטובוסים העמוסים שעומדים ממש עלינו מדביקים את הפנים לחלון. לא כל יום צורחת בחורה ברחוב על גבר בקול שורט מיתרים כזה. 

הבחור מופתע. הוא לא ציפה לזה. לוקח לו שניה להתעשת ואז הוא פולט צעקה שאחר כך הצלחתי לזהות אותה כמילה "טינופת", מוסיף רסיס רוק קטן, והוא מסתובב וממשיך האה.

וגם אני מסתובבת חזרה וממשיכה. אמנם נסערת, אבל מאחרת לעבודה, חייבת להמשיך הלאה.

האירוע הקטן הזה ארך עשר שניות לכל היותר. עשר דקות אחר כך, במונית, עוד הסברתי לעצמי כמה שאני בסדר, כמה שהוא לא בסדר, ושזה לא אשמתי.

לא היה כאן אונס, לא היתה כאן הטרדה, לא היה פה בדל משהו שמתקרב לדברים ששומעים בחדשות כל יום. אבל העלבון היה *כל כך* גדול.

הרגשתי כמו גוף, כמו משהו, כמו יצור. לא אישה, לא אדם, אלא משהו. אפשר לגעת בי אם רוצים. אני פה, וכל אחד יכול, גם בחור מבוגר בדרכו ברחוב, אם הוא בא מולי וראה אותי והתחשק לו.

ברגיל, אנשים כאלה הם מהסוג שבכלל לא מתייחסים אליו. זה לא הבוס בעבודה או איזה בעל סמכות אחר. זה לא שכן קרוב או מישהו מהמשפחה. זה סתם מישהו ברחוב, וכל כינוי גנאי שיתאר אותו מתאים כאן. עוד אחד מהמטרידים, הנוגעים, שאין להם כבוד לאף אישה או אדם, שמילים לא יעזרו במקרה שלו ואפילו מכות לא. בפעם הבאה שיפגוש בחורה ברחוב הוא ינהג באותו האופן הגס והבזוי.

ואני כל כך רציתי להרביץ לו, במקום רגיש וכואב שהיה מקפל אותו לכמה שניות. אולי לו זה לא ישנה את ההתנהגות אבל לפחות זה היה משאיר אותי באותו רגע עם טעם קצת פחות מריר בפה. אבל הייתי כל כך חסרת אונים שם, ועם מחשבה אדיוטית שאני מאחרת לעבודה ושאין לי זמן להתעכב, ורק הלכתי משם.

למה לא שמתי את עצמי במקום הראשון?? למה לקח לי שלוש שניות יקרות להגיב?? למה כל המכות שרציתי לתת לו ו"איך הייתי מלמדת אותו לקח, את המפגר הזה", באו רק אחרי ולא מייד?

כולנו עושים את ההכי טוב שלנו בכל רגע נתון. אני מקווה שבפעם הבאה, שלא תקרה, ההכי טוב שלי יגיב יותר מהר.

ונשים, או גברים, שחוו חוויה כזאת שלא לדבר על קשה ממנה - זה לא אשמתכם. זה באמת לא אשמתכם.

ואחרי הפחד הראשוני של "אין מצב שאני כותבת כזה דבר בבלוג", החלטתי בכל זאת לפרסם. זה לא אשמתי. אני בסדר. לא עשיתי משהו לא טוב.

ורק הטעם הרע לא הולך.

 שבת שלום.

כמה מעלות טובות למקום עלינו

אילו נתן לנו את חג הפסח ולא נתן לנו חופש מהעבודה, דיינו

אילו נתן לנו חופש מהעבודה ולא נתן לנו להשלים אלפי שעות שינה, דיינו

אילו נתן לנו להשלים אלפי שעות שינה ולא נתן לנו להעמיס אלפי קלוריות, דיינו

אילו נתן לנו להעמיס אלפי קלוריות ולא נתן לנו לקרא עיתוני חג, דיינו

אילו נתן לנו לקרא עיתוני חג ולא נתן לנו מרשמלו לבבות, דיינו

אילו נתן לנו מרשמלו לבבות ולא נתן לנו המון זמן עד לחג הבא, דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. שנתן לנו את הפסח, ונתן לנו חופש מהעבודה. ונתן לנו אוכל ותלושי שי ומוספי חג, והרבה זמן לחכות עד לחג הבא, שנעריך את כל זה.

בפסח הזה ישנתי כמו דוב קוטב ואכלתי כמו שלושה פילים. נכון שעכשיו נצטרך להוריד את הכל אבל אלו היו מהקלוריות המוצדקות ביותר שיש. אוכלי הבשר המשפחתיים חוגגים בפסח עם עופות, פרות ודגים בכל צורת הכנה, אבל הצמחוניים שבינינו (=אני), מרגע שלוקחים להם את השניצל טבעול צריכים להתחיל לדאוג לעצמם. אז דאגתי. שבועים לפני החג כבר עמדתי במטבח וטבחתי בירקות ללא רחם. מהתוצאה - פשטידות, סלטים וקציצות נהנו גם הקרניבורים.

אני זוכרת איך בילדותי הייתי נעמדת עם שחר במטבח ואומרת לאמא שלי "אין לי מה לאכול!" (+רקיעות רגליים דרמטיות +איום ברציחתן של פריכיות אורז תמימות). פסח היה חג של מצות, ביצים ותפוחי אדמה, וגם זה עוד בלי להיות אשכנזים, שנמנעים מקטניות. אצלנו אוכלים הכל. ועדיין, מלבד שלושת הנ"ל לא היה לאמא שלי הרבה מה להציע לי. היום גדלתי, עוד נשארתי קצת נודניקית פה ושם, אבל התחלתי לבשל בעצמי. וכמו תמיד, מתוך מיעוט האפשרויות נולדים הדברים הכי טעימים, ויש סלטים שימשיכו ללכת איתנו גם בימות הלחם הבאים עלינו לטובה.

בחג הזה למדתי כמה דברים, התגעגעתי לכמה אנשים, התגעגעתי אפילו קצת (קצת) לעבודה. אבל בעיקר, זה היה הפסח הראשון שחוויתי, לדעתי, כאדם בוגר. חגים, במיוחד אצל דוסים, הם אירועים משפחתיים כל כך, שאם לא היו לי אחיינים הייתי צריכה לשיר בעצמי את "מה נשתנה", ולא משנה בת כמה אני. כל עוד אני צעירה ורווקה אני לא נספרת כאדם לעצמי אלא כחלק אינטגרלי מהמשפחה. ולא בקטע רע. אלא זה פשוט מה שזה. כל עוד אני לא "בבית בעלי" אני "בבית אבי". ואת הפסח הזה הצלחתי לחוות מתוך ניתוק קל של חבל הטבור הזה, כך שהוא לא עבר עליי עם מועקת החגים הרגילה.

בפסח הזה הצלחתי לטעום טעם קל של "בני חורין"! ומרשמלו לבבות. דיינו!

דוגי והחתולה הלבנה בגיפופים לוהטים.

אני וגם התינוקות שבהם אני מטפלת משתאים כל בוקר מחדש.

אח איזה מבט

שומר הראש

אני עם דוגי! לא! אני עם דוגי!

צופים יחד לעבר השקיעה (11 בבוקר אבל לא חשוב)

ביי ביי....