החודש חידשתי את חוזה הדירה שלי. כבר שנתיים אני גרה באזור התחנה המרכזית בתל אביב, הנה מתחילה השלישית.

בשורות הבאות אני עומדת לצאת גזענית בעיני כמה מכם אז אם אתם מאלה שהשתתפו אתמול בהפגנה למען ילדי הזרים אולי תרצו לעבור הלאה...

אני אוהבת את דרום תל אביב ובחרתי לגור בה בגלל האווירה, הקרבה להוריי, ובגלל מחיר השכירות הזול יחסית. וכמו בכל מקום, גם לאזור הזה יתרונות וחסרונות. יתרונות מסויימים הם שאפשר לטעום אוכל מכל העולם, למרות שלא יצא לי, מטעמי כשרות. אבל הריחות נחמדים. ולראות אנשים מכל העולם - למרות שאחרי כמה זמן כבר מתרגלים וזה הופך להיות העולם שלך. ובמכולת אפשר לשחק במכונת מזל ולשתות בירה עם התחלה של בדיחה: רוסי רומני ודרום אפריקאי...

יתרון בולט, בעיני, הוא החופש לעשות הכל. גרפיטי על הקירות, מוזיקה בין 2 ל-4 (לפנות בוקר), להתפשט ברחוב, אם זה הקטע שלכם, ואף אחד לא ימנע בעדכם. החלק הפחות נעים הוא, כמובן, לראות מישהי מסוממת ועירומה ברחוב.... אין כאן משטרה ואין זקנות רציניות שיצאו מקלישאת השיער-סגול-ותיק-יד. הכל הולך. ואם מישהו צועק באפס בלילה בטלפון הציבורי שמתחת לבית במחשבה שזה מה שיעזור להוליך את הקול שלו עד אסיה, אפשר לצעוק עליו בחזרה. ניסיתי, זה עובד, וזה כייף לא נורמלי. אני צועקת באנגלית פשוטה, משחקת אותה עובדת זרה, וזה מחזיק מעמד בדיוק שתי דקות אז אפשר לצעוק שוב. כייף, בקיצור. אה כן, יש כאן עדיין טלפון ציבורי. ומשתמשים בו. בקרוב במוזיאון הקרוב לאיזור מגוריכם.

החיסרון הגדול ביותר במקום הזה הוא שכאישה, את הופכת לברווז במטווח ראיה. במשך השנתיים שאני חיה כאן לא נגע בי אף גבר בסמטה חשוכה, והיחיד שכן עשה את זה היה ישראלי **קללות מצונזרות** והוא עשה את זה לאור יום. כך שנראה לי שהרחובות האלה מסוכנים כמעט כמו רחובות אחרים בתל אביב, אבל באף רחוב אחר לא תקבלי מבטים מפשיטים כמו כאן.

האוכלוסייה באזור התחנה המרכזית מורכבת מ 70% גברים. רובם אפריקאיים. וגברים אפריקאים נועצים מבטים ללא בושה או מבוכה. נעוץ ונעוץ. והם גם עוברים אותך וממשיכים הלאה בדרכם ומסובבים את הראש עוד פעמיים כדי להסתכל. לא נעים זה אנדרסטייטמנט.

מכירים את המשפט שאומר שאם מישהו חתיך מתחיל איתך זה מצוין ואם הוא מכוער אז זו הטרדה מינית? יש בו הרבה אמת. אבל מצד שני לא הייתי רוצה שעדת חתיכים מסוקסת תנעץ בי מבטים שאומרים רק דבר אחד. והרחוב מלא באנשים שפשוט עומדים, יושבים או שרועים על הדשא בחבורות, מחכים למישהו שיעבור עם האוטו וישאל אם הם רוצים לבוא לשפץ לו את הדירה, מה שמשאיר להם הרבה זמן להתסכל על הרחוב, ואין בו הרבה בחורות. בין הררי הזבל, היריקות הספונטניות האינסופיות ברחוב והריח הקבוע של סיגריות שעומד באוויר, הכי הייתי רוצה שיעלמו מכאן, אתמול, האנשים שמנקבים במבטים, או לפחות שיפסיקו עם זה כבררר.

לאפריקאים, (ולא, אין לי אפשרות להבדיל מאיזה מדינות הם הגיעו ולכן אני קוראת להם בשם הכוללני הזה) יש תרבות אחרת בכל מובן; נעיצת מבטים היא לגיטימית. אין בה את הבושה שאנחנו רגילים אליה. אז אפשר לומר שיש משהו יפה בישירות הזאת. ואפשר לא לאהוב להיות בצד הלא נכון שלה.

אפריקאיים גם הולכים לאט. פיליפינים, תאילנדים או סינים הולכים מהר. לאפריקאים יש זמן... אם אני הולכת אחרי מישהו אפריקאי אני יודעת שאני אפספס את הרמזור ואת האוטובוס. שום דבר לא בוער להם. זו מנטליות שהם הביאו מיבשת האם, והם עדיין חיים אותה כאן. בכייף שלהם. לפעמים נחמד לראות אנשים הולכים באיזי בזמן שכל השאר רצים. למשל אני, ולמשל ישראלים אחרים או אנשים מהמזרח הרחוק, שהם מערביים באופיים, או חצי מערביים. זה מזכיר לי שזה אפשרי ושהמירוץ האינסופי הוא רק בראש שלנו.

אבל בכל מקרה אני מעדיפה להיזכר בזה מהצד ולא מאחוריהם.

אז מרבית האנשים כאן הם גברים, והנשים המעטות הן עובדות זרות, פיליפיניות או אפריקאיות. (עוד מיעוט הוא ישראלים).

מדרחוב נווה שאנן הוא כנראה המקום היחיד בארץ בו מרוכזות כל כך הרבה חנויות נעליים שהיו יכולות להפוך בקלות למכה של חובבות השופינג אלמלא היו מוכרות רק... נעלי גברים. אין עוד מקום שמצויה בו כמות כזו של חנויות נעלי גברים פשוט כי זה רחוב של גברים. הסתובבתי בו פעם אחת בלווי צמוד של גבר, הייתי האשה היחידה ברחוב ולא חזרתי אליו יותר.

הנה כמה הכללות:

אחוז כלשהו מהאפריקאיים (שוב המילה הזאת) הולך גם בקיץ עם פליזים מעל החולצה. כל בוקר אני מנסה להבין למה שמישהו שהגיע מיבשת חמה כמו אפריקה לארץ חמה כמו ישראל ילך עם בגד מחמם ולא מצליחה להבין. יום אחד אני פשוט אשאל מישהו.

נשים פיליפיניות הולכות בזוגות ובכובעי מצחיה. זו הכללות גסה, אמנם, אבל המראות תדירים מספיק כדי שאפשר יהיה לבצע איזו הכללה.

אם האישה היא האפריקאית כמעט תמיד היא תלווה בילד או בילדים.

הילדים מדברים עברית שוטפת ואמא שלהם מנסה לעקוב בעברית בסיסית.

NOTE

אם הייתם השבוע בהפגנה למען ילדי העובדים הזרים, אז וואלה, יש לכם לב. אבל הייתי ממליצה גם שתבקרו פה באזור ואני מוכנה לעשות סיור מודרך. אין כאן עבודה. יש כאן אבטלה. יש כאן המון אנשים שהגיעו מרחוק כי הבטיחו להם שפה יהיה יותר טוב, וזה לא קרה. אני מרחמת עליהם. אם אני הייתי נוסעת עכשיו להודו עם שני בגדים במזוודה ובלי כסף לכרטיס חזרה, הייתי מקווה למצוא שם את העבודה שהבטיחו שתחכה לי. קשה לי מאד לראות מישהו זר שהוא הומלס. בשביל זה הוא עבר את כל המרחק לכאן?

בגלל זה נורא אכפת לי גם ממני, וגם, כן, מהדבר הזה שנקרא צביון יהודי למדינה. ילדי העובדים הזרים שגרים כאן לא אשמים. גם ההורים שלהם שרצו עבודה מכובדת לא אשמים. אנחנו אשמים שנתנו לזה לצאת משליטה, והיום יש כאן המון ילדים לא יהודים שהייתי מעדיפה שלא יהיו פה. יש כאן המון אנשים ששוכבים על הדשא ימים שלמים בציפיה שמשהו יקרה והוא לא קורה. יש כאן פשע ויש כאן רחובות שאסור ללכת בהם.

אל תפגינו בשביל הילדים, תפגינו נגד הממשלה. שממשיכה לתת לזה לקרות כי אף אחד לא מוכן לקחת אחריות על המחדל הזה. אנשים ממשיכים להסתנן, משטת ההגירה ממשיכה לרדוף אנשים כמו כלבים עד שהיא זורקת אותם לכלא, ומשאירה אותם שם. יופי של עבודה.

המון כספים נשפכו על זה עד היום. עובדים זרים שגורשו לארץ האם? 2. לקיחת אחריות? אף אחד.

ואתם, האנשים שיש להם לב, ואני לא צינית, אשמח אם תקדישו עוד דקת מחשבה לעניין, ואשמח אם תפנו אותה גם לכמה ילדים יהודים שנולדו כאן וזו הארץ שלהם קצת יותר מאשר של ילדי מהגרים חוקים ולא חוקיים, וגם להם אין לאן ללכת.  

הנה פוסט שכתב תום בעניין. דעותינו לא זהות לחלוטין, אבל על דבר אחד אנחנו בטוח מסכימים - גיא מרוז, אין לך עתיד במוזיקה.

השיר הזה קיטשי במובן הדוחה של המילה, דביק, מביך, עשוי רע, מנסה לעורר רחמים בכוח, קלישאתי ומבזה את כל המשתתפים בו. ויש שם כמה שקצת חיבבתי עד היום. עניינם ישקל מחדש.

כמעט כתבתי 'אין מילים בפי' אבל באמת, יש לי הרבה מילים שלא יכתבו כאן מחשש לתביעת לשון הרע. רק נאמר שקחו את WE ARE THE WORLD וערבבו טוב טוב עם קלישאת "לעניים". מה יצא? בדיוק. ואף למטה מזה.

טוב. יאללה.

מה עוד לומדים בתחנה המרכזית? למקרה שתיקלעו לכאן בטעות.

לא כדאי לעמוד ליד הכביש בנסיון לחצות אותו ליותר מדקה וחצי. אחרי פרק הזמן הזה עוצרת לידך מכונית והנהג שואל "כמה?" או "את עולה?"

לחצות רמזור באור אדום. כי לאף אחד לא אכפת, כי אין משטרה, כי עוד דקה של עמידה חסרת מעש משמעותה עוד דקה של לטישת מבטים.

 לא כדאי לקנות שום דבר במקום אחר כי כאן תמיד יותר זול (הנה, נקודה חיובית בפוסט).

המקום הזה הוא אזור נדל"ן לוהט. קנו כאן דירה עכשיו, יום אחד, לא בעוד הרבה שנים, זה ישתלם לכם.

"עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות" שרה להקת פונץ'. אבל לפעמים תופסים איזה משהו.

יש בדיחות שרק דוסים מבינים, כאלה שכוללות פארודיות על התורה, ההלכה, מילים בארמית, או שימוש בלשון הגמרא.

את הקטע שלמטה קיבלתי במייל והוא עשוי להצחיק פה ושם גם אנשים לא דתיים, אבל כנראה שלעומק יבינו אותו רק דוסים. עמכם הסליחה.

חתום עליו יוס4, נראה שמדובר בהודעה ובכינוי מתוך פורום כלשהו, ומי שיודע עוד פרטים וקרדיט נורמלי מוזמן לכתוב בתגובות. תהנו!

הלכות קניון

1. מצוות שופינג נוהגת בכל זמן ובכל מקום, וכיוון שאין היא מצווה שהזמן גרמא, נהגו להדר בה בעיקר הנשים. הגברים יוצאים ידי חובה בתשלום הקרעדיט קארד של נשותיהם ובדיעבד גם ברכישת פלאזמה במכרז באינטרנט בכל אתר ואתר. ומלכתחילה טוב שתיקח האשה את הגבר עמה לקעניון כדי לזכותו במצוות הגבהת שקיות הרכישה וגלילתן לתוך הבגאז' של האוטו.

2. תחילה בנתה כל עיר את קניונה לפי מתכונת שעלתה מלפניה, עד שנתבלבלו ישראל ונמנעו מלבקר זה בקניונו של זה. עד שבא ר' עזריאלי ותיקן שיהו כל הקניונים בצורה אחת, במראה אחד, ובתמהיל חנויות זהה.

3. צורת הקעניון כיצד? שלוש מאות אמה אורכו, חמישים אמה רחבו ושלושים אמה קומתו, ומעליות שקופות עולות ויורדות בו. בכל קומה שדרת חנויות מותגים, ובאמצעה דוכנים לממכר פלאפונים וציודם ההיקפי, תכשיטים זולים המאירים באור יקרות (מעגנועליע בלע"ז), וממתקים במחיר תכשיטים.

4. פתחי הקעניון יהו מוצבים זה כנגד זה. בצד הפתח האחד חנות סופרמרקט, ובצד הפתח האחר סניף בנק, וזאת כדי שיזכו ישראל בשכר פסיעות מפתח לפתח, ועל הדרך יקנו גם איזה דיבורית, חולצה או קפה ומאפה. אמר ר' קריס קרוס: הנכנס לקעניון ויוצא ממנו באותו הפתח, הרי שעשהו קפנדריא ואין לו חלק לעולם הבא.

5. השופינג מצוותו במעומד, ועל כן תקנו גדולי הטייקונים שלא להציב ספסלי ישיבה בקעניון, מלבד במתחם המזון המקודש. קטנים המתקשים לעמוד יכולים לשבת במתקני קרקסאות העשויים בדמות איקונין של גדולי הדור כבאגס באני ובוב הבנאי, שכל המכניס לתוכם שני שקלים זוכה להתקשר למספר המוטבע עליהם כדי לדרוש את כספו חזרה (ואינו נענה).

6. טוב לרכוש רק ברשתות "מהדרין" של חסידויות קסטרו ורנואר המפרידות בין חנויות "וומען" לחנויות "מען". אין להתיר לגברים להיכנס אחר נשותיהם לחנויות "וועמען" שטוב לו לגבר להדיר רגליו מהן לגמרי, או לפחות שיהיה בהן רק בבחינת "אורח נטה ללין".

7. נשים צדקניות הרואות בגד שנשאר אחרון במידתו אך לא בטוחות אם לרוכשו מצפינות אותו ג' ירחים בין בגדים שבצידה השני של החנות, כדי שלא תיקחהו אשה אחרת רחמנא ליצלן. ובדרך כלל לא מוצאת האשה את שהצפינה שכן שוכחת היכן הצפינה אותו, ואם כן מצאה - הרי שגזרתה התמלאה מאז שהצפינה וממילא נאלצת לקנות אותו בגד במידה גדולה יותר, ונענשת במידה תחת מידה.

8. אין מידותיו של הקב"ה כמידות בשר ודם, שלקב"ה יג' מידות, ולנו אינספור מידות: אירופאיות, אמריקניות, ו"וואן-סייז". חנווניות צדקניות הרואות בגד שמידותיו גדולות יאמרו: "זה יתכווץ בכביסה", והרואות בגד שמידותיו קטנות יאמרו: "זה מתרחב כשלובשים את זה". מנהג פריחות שבירושלים להוסיף: "זה יושב בול עלייך!". במקצת חנויות נהגו להציב את המראות הצובאות, שצובעות את המציאות בצבעים רזים יותר.

9. נס נעשה להם לישראל שעל אף שבכל חנות יש רק שני תאי מדידה בגודל אמה על חצי אמה ובהם רק מתלה אחד קטן, לא אמר אדם מעולם "צר לי המקום שאמדוד בקעניון". וכיוון שכל ישראל חברים, נהגו לחלוק כל תריסר יהודים תא מדידה אחד, עד שיתערבבו הבגדים זה בזה עדלאידע אם מודד את מה שהביא הוא או את מה שלבש קודמו, ואם זכה והביא קודמו בגד במידה שלו, עליו נאמר: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו".

10. בן שלושה חודשים ל"פוקס בייבי", בן שלוש שנים ל"פוקס קידס", בן שלוש עשרה ל"פוקס מען", בן שמונה עשרה ל"ריקושט", בן עשרים ואחת ל"העפי טיי", בן שלושים ל"אופיס דיפו", בן ארבעים ל"קפה קפה" (בית הלל אומרים: לקפה הלל), בן חמישים הריהו כמי שעבר ובטל מן הקעניון לטובת ילדיו המתבגרים.

11. ייזהר הציבור מאוד משמות החנויות, שאין תוכם כברם, ולא יכול לידע מה נמכר בחנות רק לפי שמה. שבחנות "העפי טעיי" אין תאילנדים שמחים אלא מיני גאדג'טים לגבר, ב"מקס ברענער" לא נמכרות גזיות אלא דווקא שוקולד, ב"הפענינג" לא קורה כלום חוץ מהפקעת מחירים, וב"זיפ" אין לא רוכסנים ולא משקאות קלים באבקה. ועוד שמות חנויות יש העשויות מצירופי אותיות על דרך הקבלה דוגמת H&M, ומי שלא ראה את חסידי H&M מתנפלים בהמוניהם על הקופות כדי לזכות ב"שיירים" של תוצרת אירופה דאשתקד, לא ראה שמחת בית משאבת הכסף של מנהל החנות מימיו.

12. לאחר שקיים מצוות השופינג, יערוך סעודת מצווה במתחם המזון המקודש בקומה השלישית. העורך את סעודת המצווה על בורגער, טוב שיגדיל שכר המצווה והכולסטרול בשקל. ייזהר לבל יבלבל בין שולחנות הבורגער הבשריים לבין שולחנות הסבערו והקרעפ החלביים, שרבו המשפחות שלא רצו להתפצל וחטאו כשאכל הילד בורגר כבש ליד ריבת-חלב אמו. מנהג ישראל לקבוע, בצד רשתות המזון הממותגות, גם שווארמיה אנונימית שרגל אדם לעולם אינה דורכת בה, ולא ידעתי מנהג זה מניין.

13. טוב שיצטרך האדם לנקביו טרם שיגיע לקעניון, שהוא מקום הקדושה. עוד נהגו הקעניונים מנהג יפה להרחיק את השירותים מן המחנה ת"ק פרסה, ומחביאים אותם בינות למסדרונות זהים ומפותלים, עם שלטים מבלבלים. מי שנעשה לו נס ומצא השירותים בזמן, טוב שיתפלל תפילת הדרך כדי שימצא דרכו חזרה למקום ממנו בא, תחת להגיע למטבח של מעקדונעלדס.

14. אמת מה נהדר לצאת כבר בשלום מחניון הקעניון בשירת "ZARA חייא וקיימא".

(:

זוכרים שהיה כאן פעם פסח לא מזמן? מין חג כזה, של מצות ונקיונות? כל פעם בשבועות אני מנסה להיזכר ופסח נראה לי רחוק כאילו חגגנו אותו לפני שנתיים, ולא לפני חמישים יום. כל כך הרבה עובר עלינו בתקופה הקצרה הזאת בין פסח לשבועות.

חמישים היום האלה.... בחמישים יום האלה אנחנו הופכים לעם. כל שנה מחדש. זה התחיל ביציאת מצריים (כל שנה מחדש) ונגמר בקבלת התורה, קצת קיטורים וים סוף אחד אחר כך.

יש משהו כל כך יפה בעיני במעגל השנה היהודי, כבר כתבתי את זה פעם. כל חצי שנה יש חג גדול; בראש השנה נולד העולם, בפסח נולדת האומה. קצת אחר כך יש חג קטן, לוויני. בסוכות אחנו מציפים את הצד השמח של ימי הדין הקשים, בשבועות אנחנו מקבלים תורה. חג קטן שמשלים וסוגר את המעגל שפתח חג האב. בין לבין פזורים להם אי אלו חגים קטנים וצומות קטנים - לזכר מאורעות שמחים ולזכר בית מקדש אחד, גדול וחרב.

בין פסח לשבועות, זו תקופת גיל ההתבגרות שלנו. כעם וכמדינה. 

עם יציאתנו ממצרים הפכנו לעם. תינוקות שהרגע למדו ללכת. עוד לא יודעים כלום. למזלנו (או לא?) לא שאלו אותנו לדעתנו, וגם את התורה קיבלנו בכפיה. נכון שענינו "נעשה ונשמע", נכון שרצינו אותה, בעיקרון, אבל אם היו שואלים אותנו, 2000 שנה אחר כך אם אנחנו באמת-באמת בטוחים, כמה מאיתנו היו בוחרים באחריות הזאת? בגורל הזה?

לא שאלו אותנו. תודה לאל. אני שמחה להיות חלק מהעם הזה וחלק מהמחויבות שלו גם ברגעים הקשים, הפרטיים שלי, וגם ברגעים הקשים הלאומיים.

המעגלים האלה ממשיכים לפעול גם בימנו. ביהדותית קוראים לזה "מסוגלות". הימים האלה 'מסוגלים' לדברים מסויימים. לכל תקופה בשנה יש את התכונה שלה שרצה לאורך כל השנים. ואז וגם היום, ההתבגרות הלאומית ממשיכה.

הרבנות הראשית התנגדה לקביעת יום השואה בחודש ניסן בגלל שזה חודש שמח ולא קובעים בו ימים עצובים כאלה, וקבעה את 'יום הקדיש הכללי' בעשרה בטבת, שהוא ממילא יום צום על חורבן. אבל מבחינת מעגל השנה יום השואה מונח במקום נכון; בפסח נהיינו עם. סבלנו בלי סוף בגלויות, המונים מאיתנו הושמדו (-יום השואה). נהיינו מדינה, המונים נהרגו במלחמות עליה - יום הזכרון לחללי צה"ל. מיד אחריו מגיע יום העצמאות. תקומה מדינית. כמעט סוף המסלול. אבל סיום המעגל, ותסלחו לי על דוסיות היתר שמפגין הפוסט הזה - הוא יום קבלת התורה. עם כל הכבוד ללאומיות המתחדשת (ויש ימבה), לא עשינו את כל הדרך הזאת כדי להיות עוד עם. יש לנו איזה משהו לחדש, ויש לנו קיום כעם שלומד תורה.

אמרנו מעגל? אפשר גם משולש - עם (פסח) ארץ (יום העצמאות) ותורה (שבועות). ועכשיו אני נשמעת לגמרי כמו הפעלה בבני עקיבא.

נו מה אני אגיד... ברגיל אני אחרונת הציניים, וברגיל אני בכלל דוסית מקולקלת שקשה להבחין בינה לבין חילוני מהשורה. אבל אז בא איזה חג ומשום מקום הלב שלי מפתיע אותי עם רגשנות דתית ולאומיות מפוצצת... ולא נותר לי אלא להיכנע.

חג שבועות שמח. הלוואי שנהיה יום אחד מאוחדים, כמו אז, לרגלי הר סיני. אלה שמפגינים נגד פינוי קברים ואלה שמפגינים בעד פינוי התנחלויות.

הקוד הגנטי שלנו אומר שבעצם אנחנו אחד, רוצים או לא רוצים.

שנזכה.

דמיון מודרך הוא אחת המתנות היפות ביותר שקיבלנו כבני אדם.

זה כמו סמים, רק בלי. זה כמו לחלום, רק בזמן עירות. זו האפשרות להיות בין לבין, לחוות רגעי ציפה מופלאים כשיושבים טוב על כסא עם רגליים צמודות לרצפה. זה לפתוח את הדלת לתת מודע ולהציץ פנימה לתוכנו.

וכרגיל, הכל מתחיל באמא. רציתי להתעורר פעם בשעה מסויימת ללא עזרת שעון מעורר. היא אמרה לי פשוט לבקש, וזה יקרה. רציתי להירדם פעם בלי להתהפך שעות במיטה. היא אמרה לי ללכת בראשי למקום רגוע. זה קרה מזמן, בסביבות שנות התיכון המוקדמות, לדעתי, אבל אין לי אפשרות לדעת בוודאות.

אני רק יודעת שזה הפך אצלי לטבע שני והיום אני משתמשת בכלי הזה לפחות פעם ביום. כולל באוטובוס או סתם בעיניים פקוחות. ואני גם נרדמת בשניות. 

יש כל כך הרבה טכניקות, כל כך הרבה שימושים. התוצאה היא אחת - שלווה. לחמש דקות או שנתיים, עד כמה טובים אתם? (:

שבת שלום.

מרגע שפתחת בלוג, דבר משונה קורה: פתאום אתה שייך לכל מיני אנשים. אלפי אנשים או שניים, לא משנה. אבל יש איזה מחויבות לכתוב להם.

וזה מצחיק. לפעמים אני קוראת באי אלו בלוגים משפטים בסגנון 'מצטערת שלא כתבתי הרבה זמן', או 'סורי שאני לא מעדכן' (בדרך כלל אלו דוברות ולא דוברים, למען האמת), והם מבטיחים שזה רק עומס עבודה וברגע שהם ישנו לילה אחד כמו בנאדם / יעברו את המבחן / יגישו תיק עבודות, פוסט בוא יבוא.

עכשיו... אותי זה קצת מצחיק כי את הפוסטים האלה אני כותבת בשבילי. עוד אנשים קוראים אותם וזה משמח מאד וכן ירבו, אבל תמיד כתבתי לעצמי, גם כשלא פירסמתי, ויעידו על כך תיקיות המסמכים על המחשב וכמה מחברות לואו - טק של דפרון. וגם כשאני מפרסמת, זה קודם כל בשבילי. בשביל להוציא. אבל ברגע שיש לי קוראים אני שמה לב שהמחשבות שמסתובבות סביב הבלוג הן כאלה שמתעסקות רק בקוראים או בדימוי העצמי השקרי שאני טורחת לטפח עבור עצמי (אני בלוגרית סופר סופר) וב"צורך" לכתוב. כבר לא רצון פשוט לפרוק ולשתף וקצת רקמה אנושית חיה, הופה זה הפך לצורך. וזה לא שרודפים אחריי מעריצים ברחוב ושואלים לאיפה נעלמתי ומתי אחזור לכתוב, להפך, רק עיריית תל אביב רודפת אחריי עם טופס ארנונה. אבל המחשבות בראש הפכו למעסיקות שלי, לבוסים הגדולים, והן מצקצקות בלשונן ואומרות צה צה צה, פעם אחרונה שכתבת זה היה יום העצמאות, איךאפשרככה?

כשדמיינתי את הבלוג שלי לפני שפתחתי אותו, הוא היה סוגה בשושנים, מוקף הילת סופרים אוורירית. אני התיישבתי למחשב מידי בוקר עם רדת הטל והאצבעות ריפרפו על פני המקלדת, מייצרות "אמירות".

בזמן האחרון אני כותבת רגע לפני שאני צוללת למיטה וגם אז אני שומרת את זה לבסוף כטיוטה, ולא מעלה. ואני כותבת מתוך הרצון להוכיח לעצמי שהנה, אני לא עצלנית כמו שחשבתי. ואני כותבת מתוך רצון לשתף את העולם במגניבותו כי רבה של הוידאו האחרון מיו טיוב. לא תמיד הוא מוצא דרכו אל הבלוג בסופו של דבר, לפעמים הוא הופך למילים בדרך לשיתוף, אבל נקודת המוצא היא מוזיקלית. הווה אומר - אין לי מילים. כלומר, יש לי, אבל הן לא שלי. מישהו אחר כתב אותן. והלחין, ושר, ועשה לי חשק לעוף איתן לארץ לעולם לא.

פתאום יש לי קוראים, ואין לי מילים.

כשהייתי בתיכון, הרבה פעמים עשיתי את הדרך אליו באוטובוס בלוויית חברה שדיברה הרבה תוך כדי הנסיעה. היא דיברה ואני הקשבתי, בעניין, יש לציין, והנהתי במרץ. אלו היו התפקידים שלנו -  היא דיברה ואני הקשבתי, ונוח מאד היה לנו בהם. פעם אחת שאלתי את עצמי על מה היא מדברת כל בוקר ולא הצלחתי להיזכר. אז בימים הבאים הקשבתי הקשבה פעילה וגיליתי שאלו היו סתם דברים. מה היה אתמול, ומה אח שלה אמר, ואיך היא הסתדרה עם השיעורים, ואיזה מעצבנת המורה הזאת. דברים רגילים. דברים שקרו גם לי. אבל לא מצאתי לנכון לדבר עליהם אף פעם כי את מי זה מעניין.

מאד עניינתי את עצמי וסיפרתי לעצמי סיפורים לפני השינה, אבל אנשים אחרים? יש להם חיים משלהם, למה להם הצצה גם לשלי?

כל כותב רוצה קוראים. הרבה קוראים. והמתח בינך לבינם, ביני לבינכם, מייצר אצלי... הרבה מתח.

היום הייתי באירוע "בתים פתוחים" בתל אביב. הרבה אנשים, אמנים, מעצבים ובתים היסטוריים או בעלי חשיבות עירונית כזו או אחרת פותחים את דלתותיהם למבקרים. יומיים בשנה, חבל שזה תמיד יוצא ביומיים כל כך חמים, שבהם אפשר לקבל סיורים עירוניים נהדרים על דברים שנמצאים מתחת לאף או דברים שמתנשאים הרבה מעליו ורוב הזמן לא מאפשרים בכלל כניסה אליהם.

היה לי יום נהדר, סיירתי בכייף, צילמתי בהנאה גדולה, וכל הזמן אמרתי לעצמי יאאא, אני אכתוב על זה אחר כך בבלוג. הנה יש לי משהו לספר! ואיזה אחלה תמונות! אולי אני בכלל אעלה אותן לפייסבוק, לשתף את כולם!

אבל המחשבה מהתיכון חזרה להשתכן אצלי במוח וחזרה ושאלה מה הטעם. אם אין לך סיבה מספיק טובה, אז למה. גרפומנית הוא אחד התארים הכי מעליבים שאני יכולה לתת למישהו. חסר לי שאקרא ככה גם לעצמי.

הרבה דברים קרו מאז התיכון. אני נפתחתי קצת לעולם והתחלתי לדבר. אפילו פתחתי בלוג. ואז עוד אחד. אפילו פתחתי פייסבוק, שכה יהיה לי חמצן.

אבל הצורך ב"אמירה" ירד קצת לקרקע המציאות ועכשיו הוא דורש שלפחות יהיה שם משהו... משהו כלשהו, קטן, משמעותי. לא אוויר חם. היום בסיור חשבתי, 'אני צריכה לכתוב לי הערות, אני צריכה לרשום את שמות האמנים שצילמתי בסטודיואים שלהם, קרדיטים, קרדיטים, עבודה!'

אבל החלטתי להנות. לשמור את הפנקס בתיק. ללכת לאכול חומוס במקום לראות בית נוסף. לצלם בשבילי ולחשוב אם בא לי להעלות את התמונות. להיזכר שהכבל של המצלמה בכלל לא עליי אז הנה יש לי תירוץ טוב.

להתנצל בפני הקוראים שלי על זה שאין לי אמירה, או סתם מילים.

להתנצל על כך שלא כתבתי מאז יום העצמאות.

ולקרא להם בכל פה להתחיל לרדוף אחריי ברחוב עם חתימות. תנאים טובים למתאימים.