*חמין בשבת.
"ובכן, לעולם אינך בודד, דון?" שאלתי
"רק כשאני מרגיש כך. יש לי ידידים בממדי קיום אחרים, והם סובבים אותי מפעם לפעם. כך גם לך".
"לא, אני מתכוון לממד הזה, לעולם הדמיוני הזה שלנו. הראה לי מה כוונתך, תן לי נס קטן של המגנט... אני רוצה ללמוד זאת".
"הראה לי אתה", אמר. "כדי להביא דבר-מה אל תוך חייך, דמיין לעצמך שהוא כבר שם".
"מה, למשל? האישה היפהפיה שלי?"
"מה שלא יהיה. לא האישה. משהו קטן, בתור התחלה".
"ועליי להתאמן עכשיו?"
"כן".
"בסדר... נוצה כחולה".
הוא נעץ בי מבט אטום. "ריצ'ארד? נותצה כחולה?"
"אמרת מה שלא יהיה, לא אישה, משהו קטן".
הוא משך בכתפיו. "יפה. נוצה כחולה. דמיין לך את הנוצה. ראה אותה בעיני-רוחך, כל קו ופרט; את הקצה, את ההתפצלויות במקומות בהם נקרעה, את הפלומה סביב הקנה. רק לרגע. אחר כך סלק אותה ממחשבתך".
עצמתי את עיניי לרגע, וראיתי תמונה בעיני רוחי. כתריסר סנטימטרים אורכה, וכחול כסוף מתנוצץ בשוליה. נוצה שקופה, מבהיקה, מרחפת בתוך החושך.
"הקף אותה באור זהוב, אם רצונך בכך. זה עוזר לעשותה מציאותית, אבל זה עובד גם במיגנוט".
הקפתי את הנוצה שלי בהילה זהובה. "בסדר".
"זהו. כעת אתה יכול לפקוח את עינייך".
פקחתי אותן. "איפה הנוצה שלי?"
"אילו היתה ברורה במחשבתך, כי אז היתה נוחתת עליך כמשאית מק דיזל בעצם הרגע הזה".
"הנוצה שלי? כמו מק דיזל?"
"רק באופן סמלי, ריצ'ארד".
כל אותו אחר הצהריים המתנתי לנוצה שלי שתופיע, והיא לא הופיעה. רק בערב, בעת הארוחה, מעל לכריך הודו חם, ראיתי אותה. תמונה וכתובת באותיות קטנות על קרטון חלב. נארז עבור מחלבות סקוט על ידי מפעלי הנוצה הכחולה, בראין, אוהיו.
תעתועים (הרפתקאותיו של משיח בעל כורחו)
*
כל מי שכותב בלוג מכיר את ההרגשה הזאת; בשלב כלשהוא, ויהא הבלוג מפורסם או קיקיוני, אתה מרגיש שיש לך אחריות. יש אנשים שקוראים אותך, שבחרו לקבל אותך אליהם לאימייל בעידן חוק הספאם, להקדיש למילים שלך כמה דקות מזמנם. כל כך הרבה פוסטים קראתי שהתחילו או הסתיימו במילות התנצלות לקוראים- אני באמצע מבחנים \ הגשות \ סבתא שלי חולה \ הבוס שלי בחופשה \'הקיצר שבוע הבא אני מבטיחה פוסט חדש'.
טוב, אז הנה אני מצטרפת למעגל המתרצים. תסלחו לי שלא הייתי פה, אבל הייתי עסוקה בלרצות למות.
מכירים את זה שבגיל ההתבגרות אתה מתחיל לשאול שאלות על החיים ואלוהים ומי אתה ומה אתה וקורא ספרים שעל כריכתם מתנוססות מילים כמו "זן", "אומנות" ו"אופנוע" בתקווה שיחדשו לך משהו שאתה לא יודע ויכינו אותך לקראת עולם המבוגרים, אוטוטו, אחרי הבגרויות?
ומכירים את זה שאתם בני 39, נשואים פלוס כביסה ושלושה ילדים, עם משכנתא ועבודה וגינה שסובלת ממשבר המים ואז אומרים לכם שתחטפו את משבר גיל הארבעים ("זה בסדר, קורה לכולם") ותעצרו את העיר, ותרצו לרדת? אז אני עדיין לא מכירה את משבר הארבעים אבל חוויתי משהו דומה בתקופה האחרונה. לבדי, בלי משכנת ילדים, וכן עם הדרמות של גיל ההתבגרות. כשהכל כל כך הרה גורל, ממש כמעט כמו חצ'קון חדש.
התקופה האחרונה היתה בוץ סמיך וטובעני. ותובעני. ותסלחו לי שאני מעידה על עיסתי, אבל ירקתי דם בשביל לצלוח אותה בחתיכה אחת. טיפול חדש ואינטנסיבי שהכריח אותי להתמודד, ספרים מכל הבא ליד, והצקות באימייל ובטלפון לכל דיכפין שהיה מוכן לענות. והחלק הכי קשה - לנסות להיות עם עצמי. פשוט להיות שם. "לנשום דרך הכאב", כמו שקורא לזה בחור אחד מומלץ שאני מכירה (היי שי). לא לברוח ממנו, לא להתנחם בכל הטוב שמציע לי המקרר, לא להיזרק על בחורים פוטציאליים כדי לטשטש את הכאב, אלא פשוט להיות בתוך הרגע. וכמי שעסוקה בלתכנן את העתיד ללא הרף, הסתבר שזו משימה לא פשוטה בכלל. במיוחד כשהרגע שורף.
אני תמיד נמצאת באיזשהו תהליך אבל הפעם לקחתי אותו קצת יותר קשה. בחנתי את כל הסיבות בגללן חייתי עד היום והטלתי ספק בכולן. גיליתי שעם כל ההתקדמות שלי במהלך השנים, כמה חלקים נשארו אינפנטיליים ושצריך לבנות קומה חדשה של הבנה על בסיס הקיים. אז ניסיתי. ואני כל כך מקווה שהצלחתי.
ומה למדתי בזמן הזה? הרבה דברים. משהו כמו סמסטר שלם שנדחק לתוך חודש וחצי של ייאוש, דמעות, ואסימונים נופלים.
הרבה דברים שעוד יעמיקו את החריש שלהם ויפתחו הרבה מעגלים שכרגע רק נותנים לי הצצה קטנה לתוכם. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהחיים, איך אמר את זה אביב גפן, בשיר טעון במיוחד? מסריחים. והם מסריחים כשאתה בן 8 וכורה פחם 16 שעות ביממה ולא תגיע הרבה מעבר לגיל 30, והם מסריחים גם כשיש לך עבודה ומשכורת וחברים ומשפחה וכל האברים שלך עליך, מתפקדים טפו טפו. כי כשאין מרכז, כשאין סיבה, כשאין אני בפנים -או - כשהוא קטן ודרוס ונואש כבר מלמצוא משהו גדול לחיות למענו, והוא לא רוצה למות אבל גם לא בא לו על חיים באוטומט, אז החיים יכולים מייאשים גם בשיא הפינוק, וגם כשאתה מחייך כל בוקר בעבודה ולא מגלה איתותי מצוקה.
אבל שיחד עם זה שהם מסריחים, החיים, הם כל כך יפים. וזו זכות לחיות אותם. זו זכות להילחם על השפיות שלך כל יום מחדש, זו זכות למחות כנגד עוולות, זו זכות לראות נמלה, תינוק, קטע פנומנלי ביו טיוב, ולהתחרפן מריח של פיצה.
וזו גם חובה. כי להפסיק להתפעל מהדברים האלה זה לא להעריך אותם כראוי. ומימלא, לא להיות ראוי להם. וממילא לחוות סבל, סבל, סבל. עבדתי בדיוק בזה בחודשיים האחרונים.
וזו חובה מתוקה לקחת חלק בלעשות את העולם הזה יותר יפה. העולם הזה, שאין לי מושג למה נברא, וכשאגיע למעלה אני מקווה לברר את הקודה הזאת. אז, כשהכל כבר לא יהיה חשוב, והנשמה שלי רק תשמח שהיא הגיעה הביתה. אבל בינתיים, וכל עוד אני כאן, והשאלות שלי ממשיכות לנקר, התחלתי לתת להן לנקר תוך כדי שאני עושה איזה משהו יפה, ואני שמה לב שעכשיו הן שואלות את עצמן בחיוך. שוב ושוב, לא מניחות, אבל בלי שאתפוצץ בדרך.
וכל זה כבר ידוע, ואפילו לי. מספיק להוציא טיפה את האף, לקרא כותרת בעיתון, ולהבין שהחיים שלי דבש. אבל במשך התקופה האחרונה ניסיתי להרגיש את זה. לחיות את זה, ראבק. ללמוד ללכת מחדש. לנסות לאהוב את עצמי, לנסות להרגיש את החלק האלוהי שבי, ולא רק לכעוס על אלוהים שיצר כל כך הרבה מכרות פחם, כל כך הרבה הורים עם סכינים. לאהוב את עצמי גם ברגעים הכי גרועים, לנסות לאהוב את אלוהים, ולא כמו שהכרתי אותו עד היום, שטחי ומותאם למידותיי. זה תמיד ככה, שאלות על החיים כרוכות לנצח בשאלות על זה שיצר אותם (ואני לא מתכוונת למפץ הגדול) ועל מקומו בחיים שלי. והתשובות הן תמיד חדשות.
אחרי שקראתי את תעתועים, אי שם לפני כעשור, מובן שהתחלתי לנסות לברוא נוצות בכל מקום. רציתי למגנט אליי נוצות, למגנט אליי דברים שאני רוצה שיהיו לי. הנוצה הפכה לסמל של כל מה שאני רוצה בחיים. אני אראה נוצה, תהיה לי נוצה, אני אמצא את הנוצה שלי!! וכמה שהתאמצתי, אף נוצה לא הועילה בטובה להיכנס לטווח שלי.
בחודשיים האחרונים, הקשים כל כך האלה, הנוצה היומית שלי חיכתה לי תמיד מתחת לאף.
זה התחיל בקטן. ראיתי נוצה. למחרת ראיתי עוד אחת. אחרי שבועיים שמתי לב לזה סוף סוף. אחרי חודש וחצי התחלתי לצלם אותן.
נוצות רגילות, נוצות צבעוניות (ליד קייטנה בבית ספר), נוצות מדובללות, חתוכות ראש, נוצות ארוכות ומעוררות התפעלות. נוצה אחרי שצעקתי על נהג אוטובוס והרגשתי מגעיל עם עצמי, והנה כמה צעדים אחר כך אני מגלה אחת במעבר, ארוכה, חדשה ויפה. מה היא עושה שם? איך היא הגיעה לתוך האוטובוס? נוצות כאלה בדרך כלל פוגשים רק בדשא, והנה היא מולי, מסמנת לי שהכל בסדר. שלא הייתי צריכה לצעוק, אבל מישהו שולח לי תזכורת אהבה גם עכשיו. אוהב אותך אפילו ככה.
וביום שישי אחד, כשהרגשתי רע, נוצה על השביל. ואני מחייכת. הנוצה היומית שלי מחייה אותי. וממשיכה לצעוד, ואז עוד נוצה. ועוד פסיעה ועוד נוצה. ועוד נוצה. אוהב אותך אוהב אותך אוהב אותך!! שומעת?
וביום שישי אחר כשלא יצאתי מהבית, נוצה קטנטנה עופפה אלי פנימה דרך החלון, בחיי. ונחתה לי על הבגד. ובשבת, כשבטח לא יצאתי מהבית (יום השלמת השינה השבועי), נוצה זעירה חיכתה לי על האפרסק. אחרי שהרמתי את הלסת גיליתי עוד אחת באותו גודל מהצד השני שלו. וכבר לא טרחתי להרים אותה שוב. חמקו שתיהן מהמים והסבון והגיעו עד אלי. איך?
"אלגנטיות של קיפוד" הגיע אליי בדיוק בזמן הזה (לא מושלם אבל טוב מאד), מאמר על החיים ב"וואלה!" הגיע אליי בדיוק בזמן הזה. בחור סבלני אחד לשאלות בנושאי אמונה באימייל הגיע אליי בדיוק בזמן הזה. משפט אחד שנאמר באגביות אבל חולל אצלי סערה קטנה וחשובה, עיתון אופנה אחד שהחזיר לי את האמונה בכח של צבע לשנות ייאוש לתקווה. דברים קטנים ודברים גדולים, הכל קרה בזמן. כאילו מישהו משגיח עליי.
אף שבעיני זו האמת לאמיתה אני כל פעם מחדש מגלה את זכות הבחירה החופשית. זו הבחירה שלי לחשוב שמישהו משגיח עליי. זו הבחירה שלי לראות בנוצות סימן למשהו, לחשוב שאין מקריות בחיים. וכרגע זו נראית לי הדרך היחידה עבורי לחיות אותם. כלומר, הדרך היחידה שאני רוצה.
מעל כל הרצונות ומתחת לכל השכבות אני תמיד מגלה שם את אלוהים. תודה לאל שהוא שם.
אז תודה למנויים, תודה למי שהיה איתי בדרך לכאן (אתם יודעים מי אתם, כפרות), ותודה לכל השאלות, אינעל אימכן, שהגעתן כדי לעשות אותי בנאדם קצת יותר טוב. יאללה, מתחשק לי לחיות קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה