ביום כיפור אפשר למצוא אותי בבית הכנסת, מתפללת בשקט במקומי, ומידי פעם מפנה את הראש לאחור, לחלון הפתוח; יום כיפור הוא אחד הימים היפים בשנה. בין קיץ לחורף, כבר קריר בערב אבל עדיין חמים ביום, שמיים יפהפיים, והכל ירוק. מבית הכנסת שלנו אפשר עדיין לראות גם פיסת ים. אם מוסיפים לזה את השקט המדהים ששורר בחוץ (בבוקר התעוררתי לקול הציפורים, בחיי!) קיבלנו חתיכת יום מושלם שאלמלא הצום הייתי שמחה לקבל עוד כמה כמוהו בשנה.

ולכל יום כיפור, יש תחילת-יום כיפור..... ויכוח קבוע על השעון. עד היום, כדתיה ממוצעת וכאוהבת חורף מושבעת, צידדתי בשעון החורף המוקדם. גם הצום יהיה קל יותר, גם נקבל אשליה שהחורף כבר כאן. אבל השנה נתגלו בקיעים בחומה. הצום עבר עליי בקלות יחסית וכדי להגיע בזמן לתפילת נעילה נאלצנו לדלג על כמה מהשירים היפים ולהזדרז באופן כללי כדי לתפוס את השמש בראש האילנות. ואני, באופן אישי, הייתי מוכנה לשלם בעוד שעת צום עבור תפילה נינוחה יותר.

גם הויכוח מעכיר האווירה הזה בערב החג עושה בעיקר חשק להגיד "בסדר, בסדר, עזבו את השעון, העיקר שנפסיק כבר ריב". מה שיפה זה שאנחנו דבקים בעניין הזה. כל שנה, אותו ויכוח. שלא יגידו שאנחנו לא עיקביים.

ואתמול, יום שעון החורף הראשון אחרי החג - יום החג השנתי הפרטי שלי (עוד שעת חושך! ייייייי!!) שוב תקפו אותי מחשבות כפירה. כל שנה בתחילת שעון הקיץ כשהאור תוקף בלי רחמים והסוודרים ננעלים בארון, אני מרגישה עירומה וחשופה מול האור עם חולצה קצרה. בלי משהו להתעטף בו, להסתתר בו. אם איכשהו משכתי בדל צעיף עד אחרי פורים, פסח כבר מודיע בעוז: נגמר! מעכשיו רק סנוור טוטאלי. תתרגלי.

כך שאני מאד אוהבת את החושך, אבל אתמול הוא ירד עליי מוקדם מידי. לא הספקתי לתפוס את השקיעה בזמן והיא כבר עברה לה. לצאת מהעבודה בחושך...? תענוג מפוקפק. פתאום הבנתי הורים לילדים; פחות שעת גינה.

מצד שני, לא נראה לי שהשעון תורם במשהו לעניין הבטיחות בדרכים, תכל'ס אנחנו עושים תאונות בכל זמן ומזג אוויר, כך שהנקודה הזאת נראית לי זניחה בפולמוס הזה.   

אז אני מבינה את כולם: את הצמים, הזקנים, היולדות, החולים, שליחי הציבור, את ההורים לילדים, את אוהבי הקיץ, את הכלכלנים וגם, אם אני נורא (נורא) מתאמצת, את ח"כ ניצן הורביץ. והכרעה? לשמחתי היא לא בידיים שלי. לכי תתווכחי פעמיים בשנה עם חצי מדינה (:

להתראות בויכוח של שנה הבאה....

בעצם, להתראות בשנה הבאה בירושלים הבנויה. אם נצטרך רק לצום והכהן הגדול הוא שיעבוד לבדו, מצידי?  

*במחשבה שניה, לחבב. לא צריך להיסחף.

תכף אלך לסליחות, משהו שלא עשיתי כל החודש, כי גם אני מנסה להיות לפעמים ילדה טובה.

אחד מהפיוטים האהובים עליי ביותר הוא הפיוט האשכנזי "מראה כהן", שלא נהוג לשיר אותו אצלנו. אני אוהבת מאד את הסליחות הספרדיות אבל יש כמה פיוטים אשכנזיים שבשמחה הייתי מצרפת למחזור שלנו. בינתיים אני נהנית מהם בyoutube.

כשהוא מושר בלב יום הכיפורים, על ידי מאות אנשים עייפים ובוכיים, הוא מתחיל לאט ואז תופס תנופה עם המנגינה,עד שהוא סוחף לריקוד שמח ומחיה נפשות. ללא ספק אחד משיאי היום.

בעבר, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה העם מתכנס בעזרה וצופה בכהן הגדול עובד; מקריב, מקטיר, מתפלל, קורא בתורה. הפרט היחיד שנזכר ביחס לעם הוא שכולם השתחוו אפיים ארצה כששמעו את שם השם המפורש יוצא מפיו. מעבר לכך הם צמו, ואני מניחה שכל אחד התפלל את תפילותיו בלחש יחד עם הכהן, והתפלל להצלחתו וליציאתו בשלום מקודש הקדשים.

יום כיפור אינו חלק משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), כך שלא היתה חובה אפילו להגיע לבית המקדש. חלק גדול מהעם נשאר בביתו, והחג עבר עליהם בצום ובתפילה להצלחת הכהן הגדול - כשהצלחתו תלוייה כמובן בתשובה שיעשה העם.

והיום?

היום אנחנו מתכנסים בבית כנסת רוב שעות היממה, לתפילה וסליחות, וקוראים את תפילת "סדר העבודה" המתארת את עבודת הכהן הגדול. העמידה הממושכת בצום, בתפילה ובבכי, היא קשה מאד. לו היינו עכשיו בבית המקדש היינו צופים בלבד. היינו יכולים אפילו להישאר בבית.

אני מדמיינת איך זה יראה בעתיד: אלו שעלו לבית המקדש מסמסים מייד בצאת החג ליקירהם שנשארו מאחור: "הכהן הגדול יצא חי מקודש הקודשים!! חוט השני הפך מאדום ללבן!! נחתמנו לחיים!! ה' סלח לנו!" אולי אפילו יעלו אחר כך ליוטיוב סרטון רועד שמראה את הכהן צועד לביתו בשמחה וכל העם מלווה אותו בשירה, לבושים לבן ומאירים את הדרך באבוקות אש.

אמת, מה נהדר היה כהן גדול, בצאתו מבין קדשי הקדשים, בשלום ובלי פגע (ואלה מקצת התיאורים):

כדמות הקשת בתוך הענן

כורד הנתון בתוך גינת חמד

כזר הנתון על מצח מלך

ככוכב הנוגה בגבול המזרח

ובנוסח הספרדי (פיוט שנקרא אך לא מושר):

כאחלמה קבועה בעטרת

כאודם קשורה בכותרת

כנופך באפוד מודעת

כיהלום בחושן נודעת

כישפה זוהרת כעיש

כווי שוהם בעמודי שיש......

הלוואי שנזכה....

גמר חתימה טובה!

לסיור סליחות.

להתעורר בשעה המוזרה שלוש וחצי לפנות בוקר זה לא דבר של מה בכך לחובבת שינה כמוני. אבל אם יש סיבה טובה, למה לא.

מלבד קבוצתנו שמנתה כ30 איש הסתובבו ברחבי ירושלים עוד אלפים רבים של אנשים שקמו בדיוק כמונו בחצי הלילה ואף מוקדם יותר, לאלה שבאו מחוץ לעיר, כדי ללמוד משהו על סליחה, תשובה, ואיך נראה שוק מחנה יהודה כשרק פותחים אותו (תשובה: אותו דבר רק עם ריח חזק ומשכר במיוחד של חלות).

פיוטי הסליחות לספרדים נפתחים בפיוט "קמתי באשמורת (לבקש על עווני)" לר' משה אבן עזרא. הנה אני בא, עוד חצי ישן, ואומר לך, אלוהים, שאני יודע שאני לא בסדר. אחר כך ממשיכים ב"בן אדם, מה לך נרדם? קום, קרא בתחנונים! שפוך שיחה, דרוש סליחה, מאדון האדונים". עד שמגיע גם "למענך אלוהי, רצה עם לך שיחר, לחלות פניך במעמד השחר".

התעוררתי לבד באשמורת, אני מעיר גם את החבר, וכשכולם כבר ערים, והשחר עולה, אנחנו הופכים לעם, ומבקשים על נפשנו כציבור. וכשאנחנו ציבור, רק אז אפשר לומר את '13 מידות (של רחמים)' שהן לב הסליחות.

הסיור היה מרגש מאד. אני לא נמנית על הצדיקים (והצדיקות) שקמים כל בוקר בחודש הזה לומר אותן, אבל את המילים של מרבית הפיוטים אשלוף בשניה מהזיכרון. המנגינות המתוקות האלה נטועות אצלי עמוק בלב ואם אני לא עומדת על המשמר אני גם מתחילה לדמוע רק למראן בסידור.

והמראה של אנשי השוק והשכונות שסביבו, שעובדים קשה ביום וקמים מוקדם בלילה להתכנס יחד לסליחות היה מעורר יראת כבוד.

חודש אלול הוא זמן לשיעורי התעוררות, תפילות, שופרות מכל עבר (שכונה של דתיים, לא נותנים פה מנוחה) אבל אני לרוב מוצאת את עצמי רחוקה מכל זה, והשנה במיוחד.

רחוקה, לא כי לא אכפת לי, אלא כי העומס הרגשי שזה יוצר עליי קשה ומכביד. אז אלול מציץ עליי מכל מיני פינות, מגיע אליי ממקומות לא צפויים. אני יכולה לעמוד במטבח הקטן שלי, לחכות למים שירתחו בקומקום ולזמזם משום מקום את כל "יה שמע אביוניך". או לקרא את "תפילת הילד" של עגנון (היה במוסף לשבת) ובאותו רגע להבטיח לעצמי שהשנה אני נהיית טובה, טובה, טובה!

והשנה אלול תפס אותי רחוקה מכל וכל, בוכה, מתגעגעת ומייחלת, אבל לא לאבי שבשמיים אלא לאהובי שבצפון תל אביב. אפילו מפנה אצבע מאשימה כלפיי מעלה ומטיחה "אתה!"

סליחות? לא, לא השנה. כעסתי מידי. הייתי מרוכזת בעצמי מידי, ולא רציתי לצאת מהמשבצת שלי.

בערב ראש השנה שאל אותי אח שלי, "נו, איך התכוננת לחג?" עניתי, באתי עם לב שבור. זה כל מה שהיה לי השנה. ובאותו רגע, כששנינו התחלנו להיחנק משני צידי הקו (אוף, אנחנו משפחה של בכיינים שזה נורא!) הבנתי שהשנה זה מה שיש, ושזה יספיק. לפעמים לב שבור זה כל מה שצריך, כי הוא פתוח. אם רק אקשיב ואתן למילים להיכנס אליי, חזקה עליהן שיעשו מה שצריך.

ועם הנדוניה הזאת אני מגיעה גם ליום כיפור. ועם זה, אני מקווה גם לנצח.

למרות שאני קנאית לפרטיותי, למרות שאני עצלנית כרונית, למרות שאמרו לי שקשה יותר לעדכן בלוג מאשר לפתוח אותו, למרות זאת אני כאן. 

מחשבות על בלוג חלפו לי בראש מאז ששמעתי על ההמצאה הזאת, ותכל'ס עברו רק כעשר שנים מאז. זה נחשב מהיר ללוח הזמנים שלי.

ומה שגרם לי לעשות את זה אחרי התלבטות ארוכה (עשר שנים וכו) זה הרצון לפרוק כבר את כל ענייני הלב השבור שהיו מנת חלקי בחודשים האחרונים, בתקווה שאם המילים ייכתבו זה ירגיע קצת את הבלאגן שבפנים ויאפשר לי לנשום בהפסקות.

דוסית שמתאהבת בחילוני זה גרוע, תשאלו את כולם. אם הוא מבוגר ממנה בלא מעט שנים אז בכלל. אם ההורים שלה מתנגדים, זה סלט גדול. אם זה נגמר בלב שבור יש לה רק את עצמה להאשים.... הלו, חכם לא נכנס מקום שטיפש יכול לצאת ממנו!

אבל כבר אמרו רבותינו, האהבה עיוורת, ועוד הוסיפו ושנו "באהבה אין חוקים" וכך גם אני מצאתי עצמי מתאהבת מעל הראש בבחור שבכלל לא מתאים לי, ואין לי שכל אפילו להצטער. הוא ללא ספק היה אחת הטעויות הנכונות שעשיתי מעודי. הכל היה ידוע מראש אבל נשכח מהלב, שלאהוב אותו זה לשלם בכאב, וזה בדיוק העניין שלשמו נתכנסתי כאן, להוריד אותו מהלב.

אהוב יקר.....עדיין אוהבת.

נתראה בשמחות.