להיות הורה אינו דבר קל,לפעמים אפילו מעיק.
כמובן שהמון אנשים טוענים כי להוליד ילד זאת ברכה מהשמים,המשכיות של הדור,ואושר מושלם כאשר מחזיקים את התינוק הזה שרק נולד.
אבל עם הזמן,ההתלהבות שנבעה מאושר זה-יורדת.אהבה,נעלמת להופכת לאדישות.
אי הבנות וסכסוכים מתגברים.
האם אנחנו אשמים?האם הם אשמים?אין לדעת.כי כל אחד רואה את המצב מזוית אחרת.
הורים חושבים שהם תמיד צודקים,שהם תמיד יודע מה טוב לנו ומה רע.אבל בסופו של דבר,הם לא מצליחים להכנס לנעליים שלנו,ופשוט עושים בלאגן אחד גדול בכל המשפחה.
האם צריך להיות הורים כשהבחורה נכנסת להיריון?או האם עדיף לעשות הפלה עד שהבני זוג לא יהיו בטוחים שיש להם בסיס לקיום המשפחה,זאת השאלה.
האם צריך להתחתן בגיל צעיר בספונטניות,או עדיף לחכות על השלב בו תהיה חתונה מושלמת,בזמן הנכון ובמקום המתאים,הרי יש טוענים שחתונות שמתקיימות ללא כל מסיבה-מחזיקות הרבה יותר זמן מאשר חתונות של אלה שמשקיעים בדבר את הנשמה שלהם..ושל ההורים.
האם להוליד ילד אחד,או כמה ילדים?
כל השאלות האלה עולות לי בראש כאשר אני חושבת על המילה "הורה"
האם הורה הוא זה שמחנך,אולי לפעמים באופן הפיזי,או האם ההורה הוא זה שנהיה חבר שלך זמן התבגרותך?
על כל השאלות האלה,כל אחד מאיתנו יביא תשובה שונה,ובשבילו,היא תהיה הנכונה.
אבל כשאני באה ושואלת מהמקום אשר אני אישית נמצאת בו..
איך להתמודד עם זה,שלבת יחידה,אשר עוד רגל בצבא,לא נותנים לנשום אויר משלה,לא נותנים לגלות את העולם החיצון,לא נותנים להראות שהיא צודקת ורואה את הדברים מעבר למה שההורים רואים...?
איך להסביר להם שאני לא ילדה קטנה,שיש לי ראש על הכתפיים,ורצון עז להתפרץ לעולם.
איך לגרום להם להפנים,שהם מאבדים אותי,עם כל ה"הגנה" המוגזמת שלהם
ואיך אני אוכל להסתיר את הכאב שנוצר לי בלב בגלל החיים שלי איתם.
אני לא יכולה לשפוט את האופן שבו הם בנו את החיים שלהם לאורך שנים,אפילו אם האופן הזה לא נראה לי בכלל,ואיפשהו הוא השאיר לי צלקות לכל החיים.
אבל אני אכן שופטת את היחס שלהם כלפיי.
משום מה,אצל כמעט כל ההורים,יש נטייה להגיד עד כמה שהילדים שלהם גרועים,חצופים,עצלנים,אנוכיים..אבל הם אף פעם לא יכניסו את ראשם לדלי של האחר,ככה שהם בחיים לא יראו הבדל.
"אנחנו מגנים עלייך כי אנחנו רוצים בטובך..","אנחנו לא נותנים לך לצאת כדי שלא יקרה לך דבר רע"...אבל הם לא מפנימים,שתוך כדי ההגנה,הם הורסים את החיים,והורסים אותנו מבפנים.
אני רוצה להראות להם שאני יודעת להיות עצמאית,שאני יכולה לעבוד ולהרוויח כסף לבד,כדי שהם לא ירגישו שאני רק מבקשת מהם..
אבל איך אני צריכה להתמודד עם זה,שלא נותנים לי לעבוד..וכשאני מבקשת למשהו כסף,אני שומעת"את לא צריכה את זה"
לעזאזל,למה הם חושבים שהם ה-חכמים בכל החיים האלה?!
למה הם חושבים שהם יודעים יותר ממני?
הגיע הזמן שהם ייצאו מהבועה בה הם חיים...הקומוניזם?מת מזמן.
הפרימיטיביות?חייבת לצאת לפנסיה.
הורים אוהבים לחשוב שהם חכמים גדולים..שאם הם מרימים עליי את הקול,או במקרים קיצוניים-את היד,הם חושבים שהם יותר חזקים ממני כי אני לא מחזירה להם.לדעתם הם יחנכו אותי להיות בן אדם בצורה כזאת.
חבל שהם לא מבינים שזה רק גורם לי לשנוא אותם,עד עומק נשמתי.חבל שהם לא מבינים,שכל דבר שהם מפילים עליי,גורם לי להתאכזב ממני יותר.חבל שהם לא מבינים..שהם כבר איבדו אותי.
הם כ"כ חזקים,שהם מרימים ידיים מכל דבר שהולך להם טוב
הם כ"כ חכמים,שהם לא יודעים לנהל את החיים נכון
הם כאלה גיבורים מהסרטים...מול הילדים,שאין להם את הזכות להגיד על טעויותיהם...
עצוב בגיל צעיר לגלות,שהורים שלך התחתנו קצת לפני שנולדתי,זה גורם לתחושה של מועקה לכל החיים.
עצוב לגלות שיכלו להיות לי עוד 3 אחים,אבל נשארתי לבד.
עצוב לי לגלות,שאבא שלי,הוא אדם מגעיל,שחוץ מחושך לא רואה דבר בעיניים.אדם שלא יודע להבליג,לסלוח,ולשתוק איפה שצריך.עצוב שהוא לא יודע לקבל את דעותיהם של אחרים,וישר קורא להם "מפגרים"
מאכזב נורא להזכר בטעויות שהם עשו,כשהייתי קטנה,ואם אני מזכירה את זה להם,אני יוצאת ה-זבל,החצופה,המגעילה..ופתאום הם שונאים אותי.
אז השאלה היא באמת...בשביל מה צריך הורים,אם את כל הדברים הטובים,אלוהים לוקח מאיתנו עוד לפני שאנחנו מקבלים חלק מהם..?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
