הזמן טס,אך הדברים נשארים תקועים במקומם.
אפילו שאנחנו במאה ה-21,זה לא אומר שכל האנשים מתקדמים מנטלית במהירות הטכנולוגיה.יש את האלה,שנשארים עמוקים בדעותיהם ועמדותיהם הפרימיטיביות,שלעיתים גורמות לא רק לסכסוכים,אלא גם לפירוק קשרים רבים,בין אם הם זוגיים ובין אם הם משפחתיים.אנשים שנלכדים בדעותיהם הקבועות לאורך עשרות שנים חושבים שהם אלה שקובעים את כללי משחק חייהם עם הסביבה,אך הם לא מבינים,שכמה שכולנו בני אדם,אנחנו שונים,דברים רבים,בין אם זה בחיצוניות ובין אם זה באופי,בדעות,ברגישות וברמת האדישות.אותם הטיפוסים הפרימיטיביים לא מבדילים בין הטוב לרע,ולא רואים דבר שהוא מעבר לאף של עצמם.מבחינתי אותם האנשים הם אנשים לא מפותחים במיוחד,בתחום יחסי אנוש.מה יתרום לבן אדם להיות גאון עולמי עם המון כסף,אם הוא לא יידע כיצד להתנהג בקבוצות שונות של אנשים?הרי הוא יישאר לבד,ואין דבר חשוב יותר בעולם מלהיות מעורב בעולם החברתי,לצאת ולהינות,לדבר עם אנשים.בן אדם שהוא פרימיטיבי ולא מפותח בסופו של דבר נשאר לבד,כי הוא לא מוכן לקבל את האחר כמו שהוא,עם היתרונות ועם החסרונות,כי הוא רואה את הדברים אך ורק מנקודת מבט שלו.
פעמים רבות שאלתי את עצמי,כיצד להתנהג עם אנשים כאלה,האם להכנע או עדיין לעמוד על שלי.עד היום התוצאות היו כושלות במיוחד.ככל שאני עומדת יותר על שלי ,אותו האדם רואה בי בחורה טיפשה,בסך הכל כי אני לא מסכימה איתו.כ"כ קשה לכבד את דעתו של האחר אפילו אם אתה לא מסכים?מה זה נותן לאנשים שהם חושבים כל הזמן שהם צודקים,אפילו כשהם טועים.האטימות הזאת שורפת לי את העיניים ואת הלב,וגורמת לשנאה מבפנים.
בגלל אנשים כאלה,היום אני מלאת טינה כלפיי העולם,איתם גדלתי,איתם אני עד היום,לא נותנים לי להביע ולהראות באמת מי אני.
הורי היקרים,אתם דיי בטוחים שאתם מכירים אותי הכי טוב שבעולם כולו,שאתם יודעים כל צד שאני עושה,אולי,כי אני חייבת לדווח לכם על כל דבר שאני עושה,אבל אתם לא קולטים,שמבפנים,אני כבר מזמן לא ילדה,וכבר לא מתבגרת,מכות החיים גרמו לי להתבגר מהר מדי,אפילו אם אני לא מראה את זה.ולפעמים זה אפילו מעציב אותי,שכאשר ילדים אחרים היו עושים חיים אני הייתי צריכה לשמוע את הריבים שלכם,לפתור את הבעיות שלכם במקומות שונים,כי כאן בארץ אתם לא מוצאים את עצמכם.אני יודעת שאני נשמעת יותר מדי דרמטית וילדה מסכנה,אבל זאת הצורה היחידה שבה אני עוד יכולה לפרוק את הדברים החוצה,בכתיבה.
חיי אותם האנשים שעלו לארץ ישראל בתקופה האחרונה,לרוב,אומללים.הם מתוסכלים כי לא מצליחים,מתמלאים בשנאה כלפיי כל דבר שקשור למדיניות המתרחשת,לאט לאט מהתחום החברתי,התסכול חודר אל לב המשפחה.
אם בהתחלה הם מסתפקים בריבים קטנים שנפטרים מהר,עם הזמן זה גודל לדברים הרבה יותר גדולים,ובהמון מקרים מגיע לגירושים.וכל זה קורה כי האנשים נהיים חלשים,עדיין שומרים על דעותיהם לאורך השנים,ומרוב אטימות הנפש והלב,הם לא רואים שהם אלה,שהורסים את חיק המפשחה שבעצמם בנו.כל אחד מתחיל לעשות דווקא לשני,כשאחד נפגע ממישהו,הוא לא מוותר לו על העלבונות,ואז החלש נופל,ובגדול.
החלש ברוב המקרים הוא הילד,שרואה את הדברים בצורה משונה,לא דרך עיניים של הוריו.הילד לרוב הרבה יותר פתוח מהוריו כלפיי החיים,הוא אדם אופטימי ומשוחרר יותר,אבל הסביבה המשפחתית,מבלי לשים לב,הורסת אותו ומשפיעה עליו בצורה דרסטית עם המתרחש בה.
לצערי,זה המקרה שלי.כמה שהמשפחה שמרה עליי מכל דבר,מנעה ממני את חיי הבילויים שהיו לכל החברים שלי,גרמה לי להתבגר מהר יותר ולראות את הדברים בעין מבוגרים ולהיות"כבדה" כלפיי חלק מהחברים-היא הרסה אותי.איפשהו,אני באמת מודה לה על הדאגה ועל הבית החם(שלא תמיד היה כזה),אבל,הכעסים שלי עליה הם הרבה יותר עצומים.אין לי זכות לשפוט את הוריי,אך אני זוכרת המון מהטעויות שלהם,שקרו לאחר שנולדתי,המון אי הבנות ואכזבות,שקשה לי להשתחרר מהן,כי הם לא השתנו עד היום.כאשר אני עושה טעות כלשהי,הן מצפים ממני תמיד להשתנות לאיך שהם רוצים שאני אהיה,אבל בעצמם לא מנסים להתגמש,לאיפשהו להכנס לראש המתבגר שלי,ולהבין שגם אני רוצה הבנה ולחיות עם אנשים שהם יהיו לא רק הורים שלי,אלא גם חברים.אי אפשר להגיד שאני ילדה בעייתית,אני לא שותה,לא מעשנת,בחיים לא נגעתי בדברים אסורים,לא יצאתי על השעות הקטנות של הלילה,אבל נכון,התפרצתי עליהם בכעסים,פעמים רבות,לא כי אני רוצה,לא בגלל שאני רוצה להראות מי אני ומי הם,אלא כי כואב לי,שאין לי אנשים קרובים שבאמת יבינו אותי.כבר 7 שנים כל אחד מהם תקוע בראש של עצמו,כבר 7 שנים שאני יום ולילה לבד,כי הם בעבודה,כבר 7 שנים,אני שומעת שאני מקולקלת בגלל הסביבה,ואני עדיין שאלת,על איזו סביבה הם בדיוק מדברים,אם לרוב אני נמצאת בבית?
אני לא מתלוננת על זה,שהעניין נמשך 7 שנים,כל התקופה שאנחנו כאן בארץ,אלא על זה,שדווקא בגיל ההתבגרות,כשאני צריכה הכי הרבה הבנה אובייקטיבית לא זכיתי בה,כשהייתי צריכה הכי הרבה תמיכה,לא ראיתי אותה מול עיניי,ותמיד בסופו של דבר אני יצאתי הרעה,הלא מחונכת והמושפעת החברה הישראלים הברברית.הנוער הישראלי הוא מקולקל,אני מסכימה,אבל למה לערב אותי אליו אם אני בקושי מסתובבת איתו במיילא?
ומה עם זה שנפגעתי רבות מכך שאתה,אבא,איבדת שליטה,ואתה לא מוכן לבקש סליחה עד היום הזה,אלא אתה חושב שכל התגובות התוקפניות שלך והמבטים מלאי שנאה יחנכו אותי להיות בן אדם?אני יודעת שהיו לך חיים קשים מאוד,וכשהשגת את המקצוע שכ"כ רצית התחלת לחיות את החיים שלך,לא היית לוי באף אחד,עשית מה שהיה בראש שלך,אפילו אחרי הנישואים,אבל תבין,אני לא ילדה קטנה,אפשר לבוא ולדבר איתי,ולא לזרוק לי מבטים ולהגיד כבר כמעט 18 שנה"לכי לתחשבי מה עשית".כמה שאתה מבוגר בגיל,אתה מתנהג כמו ילד קטן שלא מוכן לתת יד לבת שלו,שלא מוכן להבין שבקרוב היא כבר תהיה אישה.למה אני צריכה לפחד ממך ומהתגובות שלך לגביי כל עניין שקשור אליי?בין אם זה חשבון פלאפון,בין אם זה ציונים,למה אני לא יכולה לבוא ולהגיד לך פשוט שאני יוצאת מבלי שתשאל מיליון שאלות?למה אתה לא יכול להיות באמת אבא ולא סוהר שבודק כל צעד שאני עושה?ולמה,אפילו בגיל הזה אני לא יכולה להיות פתוחה איתך בעיניינים האישיים שלי,כמו זה שיש לי חבר.כבר 8 וחצי חודשים אני מסתירה ממך את הקשר הזה,לא כי אני אוהבת לשקר לך,אלא כי אני יודעת שאתה בחיים לא תסכים לדבר כזה שיהיה לי חבר בגיל הזה..כי אתה"מפחד" שהוא יעשה לי משהו לא ראוי,שינצל ויזרוק.אני מעריכה את הדאגה,אבל צריך לשמור על גור כדי שלא ייפגע,אבל לא על מישהו שכבר גדל.לכולם ידוע שיש לי ראש על הכתפיים,שאני לא מושפעת,אז למה לעזאזל אתה לא מסוגל לשחרר אותי קצת?את גיל 14-16 כבר עברתי,כבר סיימתי בצפר,עוד מעט צבא,אני מתחילה פאקינג חיים חדשים,למה אתה לא מסוגל לתמוך בי טיפונת,בדברים שקשורים אליי,למה כדי שאנחנו אפילו נדבר נורמלי,אני חייבת להיות זאת שתשנה את עצמה ואת דעותיה לאיך שאתה רוצה שאני אהיה?למה אתה לא מקבל אותי כמו שאני?
לכולנו יש מזג חם,כולנו מתעצבנים ואומרים דברים לא במקום,כי אנחנו בני אדם,וכולנו טועים,אבל אי אפשר כל החיים לחיות בבועה שאתה תמיד צודק,ולא לבחון היטב את המעשים ואת הדברים הנפלטים מפיך.
ואת,אמא,אתה לא סגורה כמו אבא,אני יודעת,את מבינה אותי יותר,אולי כי את הרבה יותר צעירה ממנו,או כי יש לנו קווים דומים באופי,אבל גם את,כמה שאת רוצה להראות שאת חברה שלי,את הורסת את זה,ואז אני מתפרצת עליך בעצבים,כי קשה לי לשלוט בעצמי,כי יומיום אני כמו גוש עצבים,ששכח מזמן מהחיוכים,ומכל פגיעה קטנה אני מתגוננת,ופוגעת בחזרה,ואז נוצרים ריבים,גדולים,אי הבנות,דברים פוגעים שנאמרים.היית כנועה לאבא שנים רבות,ורק עכשיו החלטת להוציא מילה,אבל נכון לכרגע,אני רואה אותך דואגת לאינטרסים שלך,שתתגרשו,שתחיי לבד,שיישארו עליך כמה שפחות חובות,שתוכלי לחיות ולהינות,אני מבינה אותך,אבל למה לעזאזל שניכם שוכחים מזה שיש לכם בת,שזקוקה לכם בכל המובנים?!למה שניכם חייבת להיות תקועים בתחת של עצמכם מבלי להסתכל עליי....וישר לצרוח שאני אגואיסטית או ילדותית כשאני מזכירה שוואלה גם אני רוצה מכם משהו?
למען האמת,כמה שאני אשמע בת רעה,נמאס לי משניכם,אני רוצה לחיות ולנשום.18 שנה החזקתם אותי קצת,הגיע הזמן שאני אראה שיש לי כנפיים,ואני יכולה לעוף,למרחקים,ולא להיות תלויה בכם.בהתחלה יהיה לי נורא קשה,אני מודעת לזה,אבל אני חייבת לטפס למעלה,בצעדים קטנים,כדי שתראו,שטעיתם לגביי. הגירושים יעשו לכולנו טוב,אתם כבר לא מסוגלים לראות אחד את השני,כי אתם מתמלאים בשנאה,אני מאחלת לכם באמת להתחיל לראות את הדברים בצורה הרבה יותר בריאה.
אתם הוריי,ותמיד תישארו כאלה,בלי שום הקשר לקשר דם,ואני לא אנטוש אתכם,אבל,תנו לי לחיות את חיי בסביבה שלי,עם חברים שלי,ועם גבר שאני אוהבת,ששינה את חיי מכל הכיוונים.איתך מאמי,גיליתי את כל העולם מחדש,עולם שאין בו טיפת רוע,עולם שלנו בלבד,שבו יש רק טוהר,אושר ושמחה.
כשאני מנסה להסתכל על חיי בלעדיך,אני לא רואה אותם,כי אתה החיים שלי,אתה הסיבה היחידה שאני קמה בבוקר עם חיוך,בגללך אני לא מוותרת לעצמי ולא נשברת בקלות,בגלל יש לי רצון לחיות,ולבקש שהקשר שלנו יימשך לנצח.בחיים לא יהיו לי מספיק מילים כדי להודות לך על כל מה שאתה עושה בשבילי ולמעני,אתה באמת היחידי שרואה אותי מבפנים,רואה את הבנאדם שבי,ומקבל אותי עם כל החסרונות שבי.כל בחורה אומרת שחבר שלה הוא הכי טוב בעולם.אבל אני,רוצה הטוב ביותר.
8 וחצי חודשים עברו ביחד,אבל העניין הוא לא רק הזמן,אלא גם הקירבה המטורפת שיש בינינו,הפתיחות,הכבוד,הביטחון שאנחנו נותנים אחד בשני.אני פשווט מאוהבת בך,ומוכנה לצעוק את זה בכל מקום.כן חיים שלי,אני מאוווהבבבתתתת בךךךך!! D: להגיד שאתה לא רק בן זוג הכי טוב בעולם,אלא אתה בעצמך בן אדם שכולו זהב,לא כולם זכו להכיר אותך בצורה כזאת,אבל הגאווה היא שלי,שזכיתי להכיר אותך באמת.אני מאושרת להיות השותפה לחיים שלך,זאת,שהראשונה יודעת על כל אושר ועצב שקורה לך בחיים,הראשונה שאתה חושב לספר לה כדי שתתמוך בך.ואני נשבעת לך בחיי,שאני לא אעזוב אותך,אני תמיד אהיה לצידך,ואת את כל מה שביכולתי כדי לגרום לך אושר ופחות דאגות,כי מגיע לך
ותדע,שאם לא אתה,חיי היום היו בזבל,sad but true...
3>3>3>3>3>3>3>3>3>3>3>3>3>3>3>3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
