| 9/2009
 צ'ארלי, סיסי, סכין, אקונומיקה
הקטע הבא הולך להיות כמו קטע של טינאג'רית מפגרת- אבל מסתבר כשאתה בגיל 25 ועדיין חי בבית עם ההורים- דברים כאלה קורים לפעמים:
{לקסי- זהו לא פוסט מטילדה טיפוסי- אתה מוזמן להמנע מקריאתו...}
אתמול ההורים שלי רבו.
משהו קטן על ההורים שלי- הם לא מדברים או מתנהגים כאילו השני קיים. חוץ מאשר כשאני צריכה לשמוע אותם יורדים אחד על השני באוזניים שלי, כי .. אני הבת שלהם.
ומסתבר שחלק מהסיבה שאני הבת שלהם זה כדי להקשיב לצרות שלהם.
או וול.
בכל מקרה- אתמול הם שברו את מחסום השתיקה שלהם, שוב, ורבו ריב לא קטן.
שמעתי צעקות (שהם לא הנביחות של אחותי הקטנה) ונכנסתי הבייתה לראות מה קורה (יש לי חדר מחוץ לבית. סוג של פרטיות מדומה, אני אספר על זה אח"כ)
נכנסתי וראיתי שהם רבים על שטות כלשהי, וכמובן, כמו סופר מטילדה שאני אני חייבת לפתור אותה אחרת אלוהים יודע לאן זה ילך.
ואז- אלוהים צחק ונתן לזה ללכת:
הם התחילו לזרוק אחד לשני דברים מהחלון.
כן, כן. ההורים בני ה60 (~) שלי, התחילו לזרוק שטויות אחד של השני מהחלון.
הבעיה היא כשאתה מבוגר- לדעתי- שאין לך הרבה דרכים להוציא קיטור.
אז כשאתה מתעצבן, ועוד בבית משפחת קוזל, אתה מוציא את הכל.
ממש ראיתי את הניצוץ בעיניים של אבא שלי שאומר "אני חייב לשבור משהו. חייב"
*פלאשבק*
הייתה לי את ההרגשה הזאת כשאמרתי לאקס שלי פעם חד משמעית שאני לא מוכנה שנחזור.
{כמובן שאחרי זה בסוף כן חזרנו, אבל אחרי הרבה דמעות וכעסים. בסוף גם שוב נפרדנו- אבל לא רלוונטי}
אני זוכרת שדיברתי איתו אז, והגעתי למסקנה שזהו. אני לא צריכה לסבול את זה יותר ואמרתי לו בלי לחשוב על זה אפילו. אמרתי לו ביי- ואיך שניתקתי את הטלפון- הסתכלתי על המראה בחדר ורציתי לנפץ אותה.
לשבור. להרוס.
משהו.
חייבת.
(הוא באותו הרגע, מסתבר, כמעט זרק את הלפטופ מהחלון- הוא אמר לי שמזל שהיו שם סורגים).
*אממ.. אני מניחה שסוף פלאשבק*
אז ראיתי את המבט הזה בעינים של אבא שלי.
לשבור. להרוס.
משהו.
חייב.
הוא לקח כיסא (מצחיק, כי זה היה כיסא גן כזה, שמסיבה לא ברורה יושב לנו בבית) וזרק אותו החוצא.
תוך כדי שאמא שלי זורקת בקבוקי שתיה שלו מהחלון (=ספרייטים ואייסטיים למינהם)
ואז כשזה לא עזר, והצעקות המופתעות שלי ושל אחותי מההתנהגות שלהם לא עזרו, אבא שלי לקח כיסא אחר, מעץ עכשיו, ורצה לזרוק גם אותו.
תפסתי אותו ביד, והתעצבנתי כבר.
כלומר, להגיד להם "מה אתם, בני שבע?" לא עוזר מסתבר, וגם לתפוס פיזית לא עוזר.
פשוט חטפתי ממנו את הכיסא וצרחתי עליו שירגע.
וככה- תוך שבריר שניה- אני אמא. אני אמא של שני אחים קטנים בני 60 שרבים.
צעקתי להם שיפסיקו, ושילכו כל אחד לחדר שלו (אבא שלי חי בחדר של אחותי הגדולה שלא גרה פה).
הם לא רצו, וכבון המשיכו לצעוק בשלהם, ואני צרחתי עליהם לשתוק, ושאני לא רוצה לשמוע שום מילה מהם, ושנדבר כשהעניינים ירגעו.
אחותי הקטנה (אה, כן- לא כל כך קטנה, אגב- היא חיילת) לא סתם מקבלת ממני את הכינוי "השטן הקטן" והצליחה לכבד את הכינוי הנכסף ע"י הדיבור המעצבן שלה, דבר שמנע ממהורים שלי לסתום את הפה, אבל לפחות הפך להיות ריב של אבא-אחותי והפסיק להיות ריב של אבא-אמא.
אז אמרתי לה לשתוק- ושזה לא עוזר- צעקתי על שני ההורים שלי
"שכל אחד ממכם ילך *עכשיו* לפינה שלו ואני לא רוצה לשמוע מילה על שכולם פה בבית הזה נרגעים!"
"את לא תגידי לי מה לעשות בבית שלי" אבא שלי נאחז בקש
"אני לא מוכה לדבר איתך עד שתרגע"
הוא סתם.
הלך לחדר שלו.
אמא הלכה לחדר שלה.
אחותי הלכה לחדר שלה.
ואני, עומדת שם במטבח, מחזיקה את הצד הכואב מוות שלי (כאבים בגלל הניתוח) ומסתכלת סביב.
מביטה בסלון הנקי שאמא שלי ישבה אתמול וקרעה את עצמה לנקות, ורואה על השיש את בקבוק האקונומיקה שאיתו היא נקתה.
רואה על השיש סכין גדולה שמישהו השתמש וכמובן, חלילה וחס לא שם בכיור (כי כיור לא נועד בשביל כלים בבית הזה)
עומדת ומקשיבה לשקט.
ועם כל הכאבים שיש לי (חוסר שינה+החלמה מניתוח+התרוצצות בחוץ לא משפיעים לך טוב על הגוף בכלל לא טוב) אני מסתכלת על החלון ורואה את הבקבוקים ואת הקופסאת כלים של אמא ועוד כל מני שטויות שהם זרקו.
האינסטינקט הראשון שלי הוא "אסור לך להתאמץ עדיין, אם כואב" וחשבתי לקרוא לאחותי שתעזור לי לאסוף את הדברים.
ואז שמעתי בראש את הנביחות שלה של "תעזבי אותי עכשיו" וחשבתי על זה שהיו לי מספיק נביחות היום, אז לקחתי אופטלגין ויצאתי החוצא.
אספתי לאט לאט את הכל.
כל הזבל, וכל השטויות שלהם.
טאטאתי את הריצפה, הוצאתי את כל הזבל החוצא.
שמתי את בקבוק האקונומיקה בארון, ואת הסכים שטפתי ושמתי במקום.
אני יודעת שאני אובר-דרמטית לפעמים- אבל באמת במקרים כאלו- מישהו יכול להאשים אותי?
אני רק יודעת שאני מסתכלת על התמונה הזאת בראש- הסכין והאקונומיקה, ואני מפחדת.
כל כך רציתי ללכת למיטה לישון, אבל אני אומרת לכם בשיא הרצינות.
פחדתי לצאת משם.
כל עוד אני עומדת בסלון, ואני יודעת שאמא אבא ואחותי בחדרים שלהם, אני בסדר.
אבל אם אני אלך לחדר, אני לא יודעת מה איתם.
ואז אמא שלי באה עם הטלפון- "קחי. בשבילך".
הדתייה התקשרה.
הדתייה זו חברה טובה שלי מאז כיתה א, שנכון להיום גרה בבית מאחורי.
היא חזרה לפני כמה שנים בתשובה, כמעט לגמרי, אבל אנחנו עדיין חברות איכשהו.
כמובן שהיא שמעה את הצעקות ושאלה אותי אם להתקשר למשטרה.
אמרתי לה שזה מיותר.
אין פה משהו באמת מסוכן.
ואני מניחה שזה מה שהרגיע גם אותי.
העובדה שאמרתי את זה בקול רם.
******
אחרי כמה שעות, תפסתי בטלפון את אחותי הגדולה, שאלתי אותה מה אבא אמר לה כשהיא דיברה איתו פעם קודמת על פירוק החבילה.
כמו שחשבתי- הוא ענה תשובה ילדותית.
סיפרתי לה מה קרה וסיכמנו, אחותי ואני, שנדבר עם דודה שלי (אחותי של אבא. הבן אדם היחיד בעולם שהוא מקשיב לו) ושנתחיל אנחנו פיזית לעשות צעדים. כי זה לא ייגמר טוב. ואמרתי לה שדודה שלי צריכה לדבר איתנו ולא עם אבא.
זה הכל בידיים שלנו.
זה הכל בידיים שלי.
**********
היום בבוקר קמתי כמו מתוך קומה והלכתי לסלון.
ראיתי את צ'ארלי על הטלוויזה (=אחת החתולות שלנו) ליטפתי אותה.
הלכתי למטבח וראיתי את סיסי יושבת על עדן החלון (חתולה שניה)
ראיתי בקבוקי נקיון אחרים כשלהם על השיש
וראיתי את הסכין בכיור.
צ'ארלי סיסי סכין אקונומיקה.
איזה בוקר של כייף
איזה כייף שהיה לי הבוקר...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
