These are crazy days but they make me shi-ene |
| 10/2009
מצטערת מותק, אבל זה נגמר.
בלב כבד, אני אורזת מזוודה.
ממלאה אותה בערכים סנטימיטליים, ובפרטים שלא באמת חשובים לי.
ולמה שאין לי מקום - אני משאירה לו.
שיהיה.
גם ככה זה רק יכאיב לי להזכר במה שהיה לנו ביחד.
אבל אני החלטתי, ואני דובקת בהחלטה הזאת!
אוקי, עכשיו הקטע הקשה.
להשאיר מכתב?
להגיד פנים מול פנים?
או אולי להעלם בלי להגיד כלום?
לא, אני לא יכולה לעשות את זה.
אני חייבת להגיד לו משהו.
אי אפשר להשאיר אותו באוויר.
"אחח", נאנחת.
זה לא הולך להיות קל.
"אני חושבת שמיצינו. אני חושבת שאתה יודע את זה. ושנינו יודעים שיהיה לנו יותר קל אחד בלי השניה"
אני מרגישה את השתיקה הצורמת, ויודעת מה הוא חושב.
"אל תתחיל להיות רגשני יותר מידי! גם ככה אתה רק סובל ממני! כמה פעמים אתה הרגשת שאתה מעלה עשן בגללי?
וכמה פעמים הרגשת שאני פשוט לוקחת אותך אחורה? וזה... זה חונק אותי! זה יותר מידי לחץ. זה.. יותר מידי"
אני מרגישה את הטענות הנגדיות שלו, ולמרות שידעתי מראש שזה מה שהוא יגיד, משהו עדיין משפיע.
לתת עוד צ'אנס... הפעם זה יהיה שונה...זה הלימודים, וזה זמני... וזה יעבור עוד קצת.
אולי אני פשוט צריכה הפסקה קטנה, קפה קטן, או אולי סתם לצאת החוצא לקחת אוויר.
אבל אני לא יכולה באמת לפרוש.
אוף.
מישהו מוכן להסביר למה?
למה אני לא יכולה אף פעם באמת
להפרד מהמח שלי?...
***
אלוהים אדירים, אני חייבת לחזור ללמוד...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
