| 11/2009
 לא משנה כמה זמן תפתחו את הדוד- המים החמים תמיד יגמרו לכם באמצע
ואם אתם חושבים שזה מעצבן- אז יש לי חדשות בשבילכם:
אחרי שליידי נענע (אה, לא רגע. זו גאגא. שניה.. הנה. נענע )עמדה בצורה מרשימה ביותר באתגר שהצבתי לפני 2 פוסטים (ע"ע הפוסט קורע-עד-דמעות-איי-כואב-לי-בריאות שלה), הגיע זמן שגם אני אעמוד במילותי ואנסה לתת קצת סמיילים מקוטרים משלי:
לחפש חניה במשך שעות, למצוא חניה סבירה במרחק קילומטר מהיעד, ולראות עשרות אלפי חצאי חניות בדרך.
זה מעצבן!
לא יצא לכם לחשוב פעם איזה בזבוז זה?
כלומר, לו רק הייתם יכולים לתת דחיפה קטנה פה ודחיפה קטנה שם- אתם יודעים כמה חצאי חניות הייתם יכולים לאחד?
 לרוץ
לאוטובוס שעומד בתחנה, להתפלל לכך שהוא יתעקב שניה עם עוד בן אדם רק מספיק
כדי שתגיעו אליו, לראות שתפילתוכם ורגליכם נהנו לכם - ולהגיע בזמן כדי
לגלות שזה לא האוטובוס שלכם.
זה מעצבן!
לכתוב מסמך תמים לחלוטין בוורד (או לצורך העניין בכל יישום אופיסי אחר) ולהחליט ברגע של תמימות שאולי כדאי קצת , טיפה, ממש בנגיעות ככה- לעצב את המסמך.
לעלות למעלה ולגלות שאתם לא מוצאים שום סרגל נורמלי, ושום דרך להתמצא בפונקציות.
מוות לאופיס 2007! מוות!
אני לא מבינה- בדר"כ שידרוג זה דבר מועיל. כלומר- כל שידרוג אופיס היה נחמד ומייעל עד כה. אבל מה זה לעזאזל הם עשו לו עכשיו?!
כל פעם כשאני בכל זאת מנסה להתיידד איתו, אני מרגישה כמו בתוך עולם מקביל בו הכל הפוך-
ירוק זה עצור אדום זה לנסוע, ימינה זה שמאל ושמאלה -ימינה,
חזיר עושה ווף, בת יענה מייללת, נשיא ארה"ב שחור ו... אה, רגע...
בקיצור- זה מעצבן!
***לפחות פעם היה לנו את האטב המוזר הזה שקופץ כל הזמן לשאול אותך את השאלות הכי מפגרות שקיימות.
למה אני אומרת לפחות?
לא רק בגלל שהיית יכול לשנות אותו לדמויות אחרות (לי אישית היה את איינשטיין. אח... החמוד ההמשופם הזקן הזה)
ולא רק בגלל שלפעמים , הוא אפילו היה מועיל למאותגרי מחשבים (ע"ע אמא שרוצה לשמור משהו ולך אין כח להסביר לה).
אלא בגלל הסיבה הפשוטה שהיה לך על מי לצעוק!
עכשיו, כשאני לא מוצאת משהו, אני סתם צועקת על המסך. ומה הוא עשה המסכן?
יוחזר האטב לאלתר!
להאכיל את בלוג הישרא שלכם בעוד פוסט טעים לארוחת ערב, לגלות אחרי הפרסום כמה וכמה שגיאות כתיב אופייניות, ולהכנס לעריכה ולגלות שישרא החליט לקשט את המלל שלכם בדבר המפגר הזה:
&;nbsp;
ולא רק פעם אחת. אלא בכמעט כל מקום אפשרי.
מישהו מוכן בבקשה, לנסות לתרגם לי את החרא הזה?!
זה מעצבן!
ללכת לקולנוע, לסחוב איתכם זקט כי קר שם בחוץ, אה כלומר בפנים.
לחכות עד סוף הפרסומות ועד קץ הבקרובים.
אפילו לתת ככה עוד איזה חמש דקות נוספות לתוך הסרט, ולהתלהב מכך שאין עדיין אף אחד מולכם- ולהתלבש על המקום כמקום אופטימלי ביותר לזקט.
ולהבין עד כמה מרפי אוהב אתכם כשדווקא באמצע רגעי הנוחות האלו מישהו בא לשבת דווקא שם.
זה- מעצבן!
מה קרה לאיחרת -פיספסת?!
שב על הריצפה! יש שם פופקורן שתיה וריח של רגליים. מה רע?
להתלהב ממשפט שנון ששמת בססטוס, להחליף כמה תגובות עליו עם החברים הפייסבוקאים שלך, למנות את הלייקים, ואז- מגיע זה שלכל אחד מאיתנו יש אותו ברשימת חברים- אותו אחד שחושב שזה יהיה מצחיק לענות לכם ברוסית.
(או ספרדית, לצורך העניין, לקסי. כן, כן. אני יודעת שאתה רואה אותי. בו!)
ואותו אחד יודע שאתם צריכים ללכת עכשיו להכנס למתרגם של גוגל, לשחק עם התרגום רוסית אנגלית או רוסית עברית (כי לרוב משהו פשוט נדפק שם, אני אומרת לכם) ולהתעצבן מכך שהתגובה אומרת משהו מפגר כמו "איזו מצחיקה את!".
בלי טעם. בלי פואנטה. סתם ככה רוסית. סתם בשביל לעצבן.
סתם.
זה מעצבן!
שיר שמישהו
מזמזם לידכם בבוקר, ואתם מכירים אותו, אבל לא זוכרים את המילים, אבל
המנגינה נדברת לכם לראש, ואתם מסתובבים כל היום עם המנגינה הזאת מבלי
היכולת הקטנה אפילו של לשיר אותה- זה מעצבן!
להנות סוף סוף מכמה שירים טובים אחד אחרי השני ברדיו, ואז לשמוע את האייקיו שלך עושה קפיצת באנג'י כשמאמצע שום מקום מופיעות הפרסומות.
לנסות לתת לרדיו עוד צ'אנס ולזפזפ רק כדי לגלות שכ-ל התחנות משדרת פרסומות בו זמנית!
ולא מדובר על שעה עגולה, חדשות או משהו כזה. סתם ככה. פתאום. כמו כלום.
זה מעצבן!
להחליט שהקקטוס החדש שלך יקבל טיפול הולם, בניגוד לקודמים- להקפיד להוציא אותו לשמש כל יום בבוקר, להחזיר אותו לחדר בלילה, כדי שהחתולה לא תפיל אותו, ולהשקות אותו רק פעם בשבועיים, ולגלות שדווקא יום אחרי שהשקת אותו ונסעת לאוניברסיטה בבוקר- התחיל לרדת גשם.
המסכן שלי כרגע בתהליכי גסיסה.
זה עצוב.
וגם די מעצבן.
אבל בעיקר עצוב...
לראות תוכנית ריאלטי מפגרת או יותר גרוע מזה- את התוכנית של נמרוד הראל רק כי חברה שלך החליטה לרענן את הרזומה שלה בהופעות טלוויזיוניות קטנות- זה מעצבן!
בכלל, נמרוד הראל מעצבן!
שלא תבינו לא נכון- יש משהו מצחיק בצורה שהוא מדבר. גם אורן זריף. אורן זריף מצחיק אותי עד דמעות.
אבל יש משהו בשפת גוף של נמרוד הראל, משהו בקול שלו שגורם לי פשוט לרצות.. לבעוט לו בביצים ולברוח.
נמרוד הראל- זה מעצבן!
לראות חדשות בטמבלוויזיה, להנות מפרסומת או שתיים (כי שם לפחות אפשר לעשות מיוט ולדובב את השחקנים חסרי יכולת המשחק ששם- נסו את זה. זה כייף!)
ואז- להתעוור מפרסומת של ג. יפית.
שמישהו יסביר לי למה היא עדיין שם? למה?!
ואז, להחליט שזהו. נקשיב לחדשות ברדיו.
אבל מי פתאום מקריינת פרסומות גם ברדיו מי?
לצרוח, לסגור את הרדיו ולהחליט לצאת החוצא. אולי לקנות איזו בירה להרגיע את נפשכם המעורערת.
להכנס לשופרסל-שהוא, לפתוח תיק למאבטח, לחייך חיוך מזוייף ולקבל כאפה לפנים מדמות קרטון בגודל טבעי של אותה גברת ג. המהוללת!
למשוך כמה שערות מהראש ולהחליט שנמאס לכם!
זהו!
הולכים לנקות את הראש... בים! כן, ים! רעיון מצויין.
להחנות את האוטו בנמל, ללכת בין האנשים, לראות ילדים קטנים עם בלונים (ולדמיין את עצמכם מפוצצים להם אותם מואהאה).
ואז, בשיא הרוגע, כשהרוח הקרירה מנשבת בשערכם, ואתם בוהים בגלים המתנפצים על המזח אתם פונים ימינה, להמשיך ללכת רק כדי לגלות באותיות גדולות את השם הנורא מכל מול עיניים!
לא!!!
למה?!?
למה?!?!?
אה, כן.
זה- מעצבן...
 וגם:
אנשים שהולכים לאט ברחוב, נהג אוטובוס שחושב שזה לגיטימי לנסות לספר לך בדיחה על הבוקר עוד לפני ששתית את הקפה שלך, בקבוק שתיה כמעט ריק במקרר, תמי 4 והזרם החלש המעצבן שלה, אנשים עם השם שלכם בארומה, צילצולי המתנה במקום צליל חיוג בטלפון, קראסון שוקולד שמכיל בתוכו הפתעת קוקוס, ערגיליות תמרים (כן, נענע. תמרים, את התות עוד אפשר לזהות מרחוק), סוללות אם פי שנגמרות איך שאתם עולים לאוטובוס/ נכנסים לחדר כושר, אנשים שלא מבינים ציניות, זקנים חטטנים, ילדים קטנים צורחים, ערסים עם משקפי שמש, ערסים בלי משקפי שמש, מכפיללללי אותיותתתת, שיחות ממספר חסוי, סמסים של יותר ממשפט אחד וליאור שליין.
טוב.
ועכשיו צריך למצוא משהו לבעוט בו...
למישהו יש את הכתובת של נמרוד הראל?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
