הייתה לי חברה שהייתה מייבשת אנשים בממתינות.

פעם אחת התחלתי להשתעמם בהמתנה לממתינה, אז התחלתי לדבר עם הביפ:

"מה קורה?"

"ביפ."

"וואלה?!"

"ביפ."

"מגניב. ואיך זה הולך?"

"ביפ."

"כן, גם אני חושבת ככה."

"ביפ?"

"לא, לא תודה. אבל תהנה בשמי!"

"מה?"

"אה... הי. חזרת."

"עם מי דיברת?"

"עם הביפ של הממתינה שלך."

"עם המה?!"

"אוף, למה חזרת. דווקא היה מעניין."

דייט צהרים של פיקניק.

אצלו בדירה, מכינים שטויות ואורזים אותם בקופסאות פלסטיק של אמא.

הבאתי מהבית שלי ציידנית בד די טובה, שמבלה את מרבית ימיה חייה מקופלת בארון (כי למי כבר יש חיים?).

בזמן שהוא הכין סלט (נו, כי חייבים) פתחתי את הציידנית על כיסא הפלסטיק והלכתי למקרר להוציא שתיה.

הציידנית, מצידה, החליטה לנסות להתמתח והביעה סימני "עוד שניה אני נופלת".

ראיתי זאת מרחוק, הצבעתי לעברה וציוויתי עליה "לא! שבי יפה..."

הציידנית צייתה בנאמנות והתיישרה. או לפחות סתם התייצבה במקומה.

הבחורצ'יק הסתכל על הציידנית, ואז עלי, ושאל בהיסוס:

"זה... נדמה לי או שאת הרגע דיברת עם הציידנית?"

"יפ יפ."

"ו... היא הקשיבה לך."

"כן. היא יודעת מה טוב בשבילה.

אתה מוזמן ללמוד ממנה."

3 בלילה.

בקרב שבין ה"להמשיך לישון" לבין "לקפוץ לשירותים" השלפוחית ניצחה, כך שגררתי את עצמי מהמיטה לכיוון המסדרון החשוך.

תוך כדי צעידה חתולית וחרישית במסדרון נשמע לפתע רעש שהקפיץ לי את הלב לתחתונים.

צעדתי אחורה לחפש את מקור הרעש, ואחרי כמה שניות של התרגלות העין לחושך איתרתי את הקרימינלים:

שקית ניילון שעפה לכיור וברז מטפטף חוצפן.

בהיתי מרחוק בברז

הברז בהה בי.

וטיפטף.

בהיתי יותר בכעס בברז

הנ"ל בהה בי- ו-

הפסיק.

נתתי לו עוד כמה שניות, לראות שהוא לא סתם מעמיד פנים, והבנתי שניצחתי.

"ילד טוב" לחשתי, והלכתי לכיור להוציא את השקית.

שלולית המים שהייתה עליה הזכירה לי.

"אה, כן. פיפי."

~~~~~~~~~

קניתי היום שתיה במכונה האוטומתית של ביולוגיה (כי למי יש כח לעמוד בתור.. אז נשלם חצי שקל יותר. יאללה. פינוק).

הכנסתי מטבעות, לחצתי על הקוד, בקבוק נופל ו"תודה".

הסתכלתי מאחורי ומצדדי, והבנתי שהמכונה היא זו שאמרה לי הרגע תודה.

"מכונות מדברות עם בני אדם?

מוזר..."