These are crazy days but they make me shi-ene |
| 3/2010
אוסישקין שש עשרה
זה אוסישקין.
תכירו-
עכשיו תגידו לו יפה שלום, כי מחר, אוסישקין יקירנו הולך למות:
יום שלישי זה יום עמוס-
מתחיל באוטובוס של שש בבוקר ישירות לתוך מעבדה (וכמו כל כימאי מצוי גם המיטה שלי לא מקבלת שום תשומת לב לפני מעבדה).
הוא ממשיך בתירגולים על גבי תירגולים ומסתיים בשבע בערב, אחרי שלוש שעות רצופות של קוונטים (ע"ע אחד המקצועות היותר קשים בתואר).
בכל מקרה, מטילדה חולה.
אאאצ'ו.
הנה רואים? חולה.
מטילדה גררה את עצמה כמו זומבי מת לאוניברסיטה.
מטילדה סחבה את עצמה כמעט כל היום (קפהקפהקפהקפהקפה).
מטילדה הרגישה שהיא עומדת למות עוד שניה איך שהתחיל השיעור המדובר של קוונטים.
מטילדה החליטה לחתוך מוקדם (נו, גם ככה הקורס מצולם...).
המקום: כיתת אורנשטיין.
כיתה קטנה, מעט סטודנטים, מרצה אחד.
הבעיה: המרצה רואה את כולם ומזהה מי יושב לו מול העיניים.
המטרה: לחכות שהמרצה יסתובב אל הקיר ויכתוב, ולבצע בריחה שקטה, נקייה וחלקה.
המרצה מדבר, מדבר, מסתובב- או- לא,מסתובב חזרה וממשיך לדבר.
מדבר, מדבר- "ואיך אנחנו מוכיחים את זה? בואו נראה..."
או! זו ההזדמנות שלי.
הגנבתי את התיק מתחת לכיסא, קמתי בשקט וזינקתי לכיוון הדלת, ואיך שאני באה לסגור אותה מאחורי בגאוות יתרה על הצלחת המבצע- אני שומעת מבפנים קול קורא:
"ביי מטילדה!"
אוסישקין חשב שזה יהיה נחמד להגיד לי ביי.
בקריאה תמימה וחזקה שהידהדה בכל הכיתה.
אז, כן.
מחר, אוסישקין מת!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אוקי, אוקי- אז אני לא באמת כועסת, וגם ככה המרצה עדיין לא מכיר אותי בשם.
והקטנצ'יק אפילו התקשר אלי לפני חמש דקות להתנצל.
בקטנה, בקטנה.
אבל בכל זאת - תרשו לי:
אררררג!
בברכת "לנשום דרך האף זו פריווילגיה- אני מקווה שאתם מעריכים את זה מספיק",
מטילדה.
ואתם רוקדים
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
