פגשתי שם בחברה ביולוגית טובה שלא ראיתי כבר כמה חודשים, ואחרי החלפת ברכת "הי!" "רזית.." ו"איפה את, לא רואים אותך" קטנה בינינו- איחדנו שולחנות והתחלנו להשלים פערים.
דיברנו קצת על לימודים, על תוכניות שהשתנו, ואחרי כמה סיפורים על חבר שלה ודייטים שלי (כל השניים וחצי המסכנים שהיו לי), השם של לקסי עלה לאוויר.
"חוזר עוד חודש" סיפרתי לה.
"ואו, איך הזמן טס!" היא אמרה.

יצא לי לספר לה גם קצת דברים שבלב, להתייעץ איתה לגבי משהו שאני אמורה לעשות עוד חודש (ואני לא יכולה לדבר על זה פה) ואחרי שגם היא אמרה לי שלא כדאי לי, ניסיתי שוב, להסביר את ההגיון מאחורי זה. ושוב לטחון את אותו שיכנוע עצמי שמה שאני עושה זה נכון.
אחרי שנפרדנו המח שלי שוב התחיל לעבוד על ריק ונתן לי קצת זריקות של זיכרונות מהתקופה האחרונה. ועל שינויים שקרו.

קצת עצוב לי עכשיו.
קצת יותר מ"קצת".
אפילו קצת מאוד.

בקשה קטנה לי אליך, סבא זמן- תן למאי איזה שעה שעתיים ביציאה. ככה בקטנה, בשבילי.
לא ממש בא לי בטוב החודש הזה השנה.
תן לי עוד טיפה לנשום, לפני שאתה זורק אותו עלי.



*אני סוגרת את התגובות לפה כי אני לא מחפשת סימפטיה, או מילים קטנות של נחמה. סתם לא רצתי לשמור בבטן. או לספר למישהו אמיתי.
יהיה טוב. יהיה, כי חייב להיות. כי אני לא מוכנה לקבל אחרת.

** ולכל מי שכל- כך קשה מזה שכתבתי פה פוסט אחד בשביל עצמי- אתם מוזמנים להתעלם. הפוסט למטה יותר רלוונטי.