ליד הבית שלי יש גן ילדים.

למעשה, יש משהו כמו חמישה או שישה גני ילדים ברדיוס החצי דקה הליכה מהבית שלי,

אבל אחד מהם הוא שכן גדר של הבית שלי.

לגור בשכנות לגן ילדים (וספציפית כשדלת החדר שלך נמצאת 2 וחצי מטר מהגדר) מקנה לנו את התענוג של לקום לפעמים בשבע בבוקר עם שירה קולחת של "♫ אאאאאאאאני מנגן ♫ " (שבדר"כ נתקעת לי בראש אח"כ עד שאני מגיעה לתענוג שינתי של אמ.פי ושעה נסיעה באוטובוס)

בין היתר אנחנו נהנים גם מחוסר חניה ליד הבית בשעות הצהרים, מלאי של ציורי ילדים על פח הזבל הירוק שלנו (כן, על. לא בתוך- על) וכמובן הפריווילגיה הבלתי מוערכת של לשמוע ילדים קטנים שצועקים כל הזמן -"כלב! כלב! ווף ווף כלב!"

ולא, הכוונה לא לאחותי - יש לי כלב.

אז יש לי כלב דלמטי, ולמי שלא מכיר, דלמטיים הם כלבים מאד אנרגטיים 24/7.

הכלב שלי מאוד נהנה מתשומת הלב של הילדים בגן, אבל מכוון שלא כל קריאות ה"כלב כלב" נעשות בהתלהבות וחלקן נעשות גם בבכי היסטרי, שמו בגדר של גן הילדים כיסוי ירוק כזה כדי הילדים לא יוכלו לראות את הכלב שלי משחק בחצר.

אבל הילדים של הגן הזה לא טיפשים- פעם כלב תמיד כלב- הם יודעים שהוא שם.

לכן, הם פתחו במנהג של "איזה צעצוע מגניב בטח הכלב של השכנים יאהב אותו" ובזריקה די פשוטה אותו צעצוע נוחת אצלינו בחצר.

פעם בשבוע שבועיים ככה אנחנו עושים קטיף של הצעצועים מעץ הלימון שלנו ומביאים בחזרה לגננת.

אבל יש כמה צעצועים שהכלב שלי אמר עליהם "דיבס" והם נשארו אצלו.

אז כרגע בחצר שלי שוכנים להם באופן קבע 3 כדורים מפונצרים, 2 שאריות של בובות ומשהו לא מוגדר מפלסטיק מקושט בסימני נשיכה.

אבל מבין כל הצעצועים שהכלב קיבל, יש צעצוע אחד שהוא מטורף עליו.

זה הצעצוע שהוא מביא אותו בפה ושם אותו עם כל הטינופת שלו עליך כשהוא מברך אותך לשלום.

זה הצעצוע שאתה בדר"כ מוצא ליד כלי האוכל שלו כי רק ככה אתה תגרום לו להוציא אותו מהפה.

זה הצעצוע שהוא הכי התעלל בו עד עכשיו ומשום מה הוא עדיין נשאר שלם לגמרי בצורה מפתיעה למדי.

אותו צעצוע הוא לא אחר מאשר בובת פיקאצ'ו.

אני לא יודעת כמה פה גדלו על הפוקימון, ולכמה ממכם פיקאצ'ו היה גיבור ילדות קרוב ללב.

מבחינתי שידרו את התוכנית כשאני הייתי בין החטיבה לתיכון, כך שלא עניין אותי יותר מידי לשבת ולצפות ביצורים קטנים שנלחמים אחד בשני.

מה שכן- גרתי אז באותו חדר עם אחותי הקטנה שידעה את השמות של כל דמות ודמות בעל פה. כך שבשבילי פיקאצ'ו היה "הגוש הצהוב המצפצף הזה מהתוכנית של אחותי".

אבל אני חייבת לציין שלבוא הבייתה אחרי הלימודים, להכנס לחצר ולראות את הכלב שלי קופץ עלי להגיד שלום תוך כדי התעללות מאסיבית ב"יצור הצהוב המצפצף הזה"- תמיד יגרום לי להתגלגל מצחוק, גם כשעצוב לי.

אשכרה בא לי להגיד לכלב שלי- "כלב טוב! תביא כיף!"

ולכל מי שכועס עלי עכשיו- קבלו את זה כפיצוי

*נוסטלגיה קרידיק