ושניה לפני שאתם מתחילים להפגין ידע:

כן. זה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לפני שנתיים:

אבא של האקס היה פיזיקאי שאוהב כימיה.

תמיד שראיתי אותו הוא היה מנסה לתחקר אותי על ריאקציות כימיות, שבתור סטודנטית שנה א לא היה לי שמץ של מושג איך הן הולכות.

בשנה א כל מה שידעתי זה פיזיקה, מתמטיקה והעובדה שיש דבר כזה מולקולות. פחות או יותר.

כך שכל שיחה בנינו הייתה מסתכמת ב"אני אבדוק את זה" "אני לא בטוחה" ו"נשמע מעניין, אני יודעת שיש לי קורס על זה בשנה הבאה".

מה אני אגיד לכם- לצאת טיפשה ליד האבא של החבר זה כייף.

השנה:

אבא שלי ואני לא מתקשרים במיוחד. השיחות שלנו מסתכמות ב"היי", "ביי" ו"עברתי בחינה בחשמל" "יופי. ראית את הפותחן?".

עכשיו, כשאני שוקדת בשנה השלישית שלי על קורס שלישי בכימיה אורגנית, וכל מה שעובר לי בראש כרגע זה ריאקציות וריאגנטים ומה תוקף מה- עכשיו אבא שלי החליט כנראה שהבת שלו פיזיקאית.

אין לי מושג מאיפה זה בא, אבל היום בבוקר בזמן שאני מחכה למים שירתחו לקפה, מאמצע שום מקום הוא התחיל להתקיל אותי בשאלות פיזיקה.

משהו על תאוצה, ועל מהירות, חיכןך וכל מיני.

התחלתי קצת לחשב את מה שהוא שאל אותי בקול רם, אבל הוא חיכה לתשובה אמתית. כאילו משהו שהוא בדק, למד והחליט לבחון אותי.

"אני לא פיזיקאית, זה לא בא לי אינטואטיבית" (בחייאת אבא, בוקר. עוד לא שתיתי את ה-trimethylxanthine שלי!)

"אבל את צריכה לדעת את זה"

"נכון, אבל כרגע אתה יכול לשאול אותי על התקפה אלקטרופילית של מלח דיאזניום ואני אדע לענות לך. לא על מהירויות ותאוצה".

ועם הקללה הכימאית הזאת תמה השיחה התמוהה עם אבא.

מה אני אגיד לכם- לצאת טיפשה ליד אבא שלכם זה כייף.