בתוך הכלא האינטימי שלי, האינטימי שלי...

כבר מספר ימים שאני סגורה בבית.

מה מספר ימים, כבר חודש שלם. חודשים. מרגיש כמו שנים.

אני יוצאת לנגיעות קטנות של אוניברסיטה וגם זה מחזיק במקרה הטוב ארבע חמש שעות, ולקופ"ח. שזה אולי היילייט שלי בחיים כרגע.

אני כך כך סוגרת את עצמי ללמוד שאני פשוט- לא לומדת.

כל השבוע היה לי זמן ללמוד לקוונטים. ומה אני עושה?

אם חודש קודם לא הצלתי לישון בכלל- עכשיו אני לא מצליחה לעשות שום דבר חוץ מלישון.

היום אני כבר על סף דמעות כי מחר המבחן ולא למדתי. ואין לי עוד מועד. אני קורסת לי פה לאט ומנסה להתמודד עם הכל קצת לבד.

כי כמה אני כבר יכולה לבכות למ' בטלפון? ולבלאק ג'ק אני לא רוצה לבכות עדיין. זה חדש וזה הולך לאט, לא צריך להפיל עליו את הדכאון שלי עכשיו.

התקשרתי אתמול ללקסי. אתם יודעים כמה זמן עבר מאז שבכיתי לו? ואו. יותר מידי.

אבל אני לא באמת רוצה לבכות. אני רוצה לשמוע חיים של אחרים. אני רוצה לשמוע דברים שהם לא השדים האלה שרוקדים לי בתוך הראש ולא נחים לרגע.

ורע לי. כל כך מעצבן אותי שרע לי כי בתכלס לא באמת רע לי. אני סתם בוכה.

כל מה שהייתי רוצה עכשיו? זה מישהו שיחבק אותי ויגרום לי להרגיש שזה בסדר לבכות גם אם אין לי סיבה. מישהו שיתן לי להוציא את הכל החוצא.

אבל הגעתי למצב שאין לי שום בן אדם שאני מרגישה מספיק בנח לעשות את זה על הכתפיים שלו.

כי כל מי שאני חושבת עליו ישאל אותי "מה קרה". וינסה לסדר לי את השדים ולהגיד לי איך להתמודד איתם.

אני לא רוצה להתמודד איתם. אני רוצה קצת שקט כרגע.

אני רוצה קצת רגיעה.

מה לא הייתי נתנת בשביל לזרוק את הכל עכשיו ולשבת ככה בחדר כושר על איזה מכשיר עם המוזיקה ספק מוזיקה ספק קצב עם רגליים ולהרגיש את עצמי עושה משהו. להתנתק.

אבל כואב לי בצד, ואני לא יכולה. והבדיקות שדחיתי בגלל הלימודים עדיין לא חזרו למרות שפיניתי להם כבר זמן לפני חודש.

אני יודעת שיהיה בסדר. ושיעבור. ושאני לא באמת לבד.

אבל אני מניחה שלפחות הריק האינטרנטי יתן לי קצת לבכות בלי לדבר. בלי להגיב.

לא צריכה מילים טובות.

לא צריכה כלום.

צריכה רק לבכות קצת. טיפה. כי קוזל לא מרשה.

...שלי הכלא.