כמו הרבה אנשים גם לי יוצא מידי פעם להתבדח על זה שיש לי קולות בראש. אני מניחה שהרבה צוחקים על זה ברוח טובה, ולא ממש חושבים פעמיים לגבי אמיתות הדבר.

את רצינית?

מה זאת אומרת?

כלומר- אם תכתבי פה לאנשים שאת צוחקת לגבינו- הם יאמינו שאנחנו לא קיימים?

פחות או יותר, כן. ככה זה עובד.

פחח איזה פראיירים. אוקי אוקי -אז תכתבי להם גם שאין לך שום כוונות להשתלטות טוטאלית על העולם כולו, ככה שכשנשתלט על העולם ונכריח אותם לראות שידורים חוזרים של צער גידול בנות הם בחיים לא ידעו שאנחנו מאחרי זה!

מה אתם מתכוונים אנחנו?!

סליחה- את. הם בחיים לא ידעו שאת מאחורי זה.

יופי, זה יותר טוב. עכשיו אני יכולה לחזור לפוסט? יש לי פואנטה להעביר לאנשים פה.

כן, סבבה. לכי על זה.

אז כמו שאמרתי- גם לי יוצא לזרוק איזו בדיחה או שתיים לגבי השותפים לדירה של הראש שלי מדי פעם, אבל לגבי הרדיו שלי אני בחיים לא אתבדח.

הרדיו שיש לי בראש הוא אמיתי לכל דבר.

אני די בטוחה שיש לי איזו אנטנה שנכנסה לי לראש בגיל קטן, כנראה כתוצאה של איזה ניסוי כושל שאחותי הגדולה ביצעה עלי בימי הזחילה שלי (מה שגם יכול להסביר את זה) (למי שלא מכיר מה זה או נהנה מהפריווילגיה של לשכוח- הייתי זוחלת הפוך. תזכורת).

כמעט כל הזמן יש לי שירים שמתנגנים בראש, וכמו בתחנת רדיו השירים משתנים באקראיות מוחלטת. לרוב מדובר בשירים נעימים לאוזן, כאלה שכייף לשמוע בכל מצב. אבל לא תמיד- לפעמים הרדיו מתקלקל וקולט איזה שיר הזוי במזרחית, או אולי שיר ילדים ישן ונשכח.

או הכי גרוע- שיר מפגר שאפילו לא ידעתי שאני מודעת לקימו, שבדר"כ פשוט נתקע לי בראש בלופים  .

סלולארי נוטה לשבש לי את הרדיו.

בכל פעם שסלולארי מצלצל לידי הרדיו שלי קולט את השיר שמתנגן ממנו ומנגן לי אותי בלופים חוזרים מספר פעמים באותו היום.

וזה ממש לא קל להפטר מהלופ הזה, לא משנה עד כמה השיר טוב או לא טוב. אפילו אם אני אשים לעצמי מוזיקה טובה אחרת ברקע, זה עדיין לא יעזור. על הרדיו שלי אי אפשר לעבוד. סלולאר מנגן לידי- זהו. נידונתי לסבול.

זו אחת הסיבות שאני ממש לא אוהבת צילצולים בטלפון שהם שיר. שלא תבינו לא נכון- אני לא חושבת שצריך לשים איזה צליל טורדני סטייל המסנג'ר בתור צילצול, אבל אני אוהבת שהשיר שבוקע לי מהנייד יהיה צילצול של טלפון, ולא שיר. אני מתכוונת לשירים שנשמעים כאילו מנגנים אותם על אורנגית צעצוע של ילד בכיתה ג'. ככה שזה לא נשמע כמו השיר עצמו מספיק בשביל להמאיס אותו עלי, אבל זה כן צילצול נעים לאוזן.

הצילצולים האלה כיום קיימים רק במכשירים ישנים.

כרגע, יש לי תוכנית ישנה בגלל המכשיר הישן. ואני שוקלת להתחיל לחפש מחירים אטרקטיבים (משהו שלא עשיתי כבר 3 שנים כמעט כי לא היה לי אפילו טיפת חופש לזה עד היום). הבעיה היא שכל מסלול חדש שאני אבחר יכריח אותי להחליף מכשיר.

ואני אוהבת את המכשיר הישן שלי- אני אוהבת את העובדה שהוא לא באמת מהווה מצלמה, או נגן מוזיקה.

אני אוהבת את המסך הסטנדרטי שלו שמספיק לקריאת סמס באורך סביר ולא נועד להכיל ספרים ומגילות.

תקראו לי אולד-פאשן- אבל לדעתי סלולארי זה טלפון. שיחות נכנסות, יוצאות והודעות. מה צריך יותר?

אולי אני אומרת את זה כי אני רואה עד כמה אנשים מתמכרים לפונקציות שהמכשיר הקטן הזה מעניק להם.

סאלי (ידיד שלי שנראה ככה) משתמש בנייד שלו לכל דבר אפשרי. כמעט מחובר אליו באינפוזיה. ג'י.פי.אס, 144, פייסבוק, ויקיפדיה- כל מה שריצתם לדעת אבל לא באמת רציתם לשאול. הכל.

היינו בפאב, שמענו שיר שאנחנו מכירים ושאלתי אותו אם הוא זוכר איך קוראים לשיר הזה.

אחרי שניה לא מאומצת של מחשבה הוא הוציא את הנייד. באתי לצעוק עליו שזה מגוחך להכנס עכשיו באמצע הפאב לאינטרנט לבדוק מה שם השיר כי סתם שאלתי. הוא אמר לי לסמוך עליו והוא עשה משהו אחר- קליק קליק קליק, מחזיק את הנייד כמה שניות באוויר,מסתכל עליו ומראה לי-

 Nirvana - Lithium. יש לו אפליקציה שמזהה את השיר שמתנגן ברקע, ומיד מוצאת איזה שיר זה.

אני חייבת להודות שזה מגניב ויעיל, אבל מצד שני- אני במקומו הייתי שואלת אנשים שיושבים בשולחנות לידי או את הברמן, אפילו שאני לא מכירה אותם. אז נכון שאולי בפאב לא תעשו את זה, אבל כשאתם הולכים ברחוב ולא יודעים איפה אתם- אתם תשאלו את האנשים בסביבה או תפנו ישירות לנייד שלכם?

על אותו משקל, אגב- אני די חושבת שתרבות הגוגל קצת קלקלה אותנו.

זה מדהים עד כמה בקלות אפשר למצוא מידע בשניות בזכותו. אבל זה גורם לנו לפעמים לניתוק-

כשלמדתי בשנה א' שלי והיו לי שאלות, הייתי שואלת אנשים מנוסים ממני או חברי לכיתה ולפעמים הייתי מקבלת תשובות, אבל כשלא מצאתי הייתי יושבת עם אנשים שגם לא יודעים וביחד היינו מגיעים לפיתרון.

היום בשנה שלישית שלי אני מקבלת בלי יוצא דופן את אותה תשובה מכל אחד: כנסי לגוגל.

סבבה, כן- אני יכולה לשבת מול מחשב 24/7 ולמצוא את כל האינפורמציה שלי משם. אבל מה קרה לשיחה אנושית? לא יודעים- סבבה. אבל זה נראה כאילו הפסקנו גם לנסות לחשוב.

"גוגל גוגל שעל הדפדפן- מיהו הבן אדם הכי חכם בעולם?"

בכל מקרה- עם כל השנאה שלי לאנשים שאני לא מכירה והרצון שלי לשקט לפעמים, אני עדיין מעדיפה את השיחות הקטנות הללו עם זרים על פני הניכור הסלולארי והטכנולוגי שיצרנו לעצמנו.

הנייד שלי בנתיים נשאר אותו מכשיר ישן בגודל של עכבר של לפטופ שבולט קצת בכיס ומגדיל את התחת, ולגבי המוזיקה אני מסתדרת עם הרדיו הפנימי שלי.

אולי הוא לא אומר לי את שם השירים, או אפילו מנגן לי את המילים שלהם באופן ברור, אבל הי- לפחות לא צריך להחליף סוללות...