או במילים אחרות- הצום עבר בסדר. חוץ... ממשהו אחד שקצת יושב לי עדיין על הלב:

משהו כמו חצי שעה לפני כניסת הצום קיבלתי מייל ממישהי שהייתה חברה טובה שלי במשך שש שנים.

לפני קצת פחות משנה רבנו על שום דבר- היא נפגעה מזה שלא הייתי מוכנה לשקר לידיד משותף שלנו בשביל המשחקים שלה (ולא, זה לא קשור לענייני אהבה של בינו לבינה, זה משהו אחר יותר קטן). במקום להודיע לי שמשהו מפריע לה היא שלחה לי אסאמאס "החלטתי שאני לא רוצה לדבר איתך יותר" מאמצע שום מקום.

בגלל שאנחנו לא בנות 7, ואני לא מוכנה לשחק משחקים, אני קפצתי על ההצעה ולא חזרתי אליה יותר.

מאז אנחנו לא מדברות והכל טוב ויפה. פרידה לכל דבר.

עכשיו, חצי שעה לפני כניסת הצום, היא שולחת לי אימייל עם מכתב התנצלות. היא כותבת שזה לא קל לה, והסבירה ממה היא נפגעה.

חשבתי על מה לעשות, ובגלל שלא הייתי מסוגלת לסלוח על המקום, חמש דקות לפני כניסת הצום פשוט רשמתי לה "תודה, צום קל".

עד כמה זה בסדר לא לסלוח למישהו? עד כמה זה מציק לכם שמישהו שאתם בסופו של דבר כועסים עליו מבקש ממך סליחה רק בגלל שזה יום כיפור?

עם כל הכבוד, אנחנו עדיין בחבר'ה משותפים, ויצא לנו לראות אחת את השניה, אבל- אני לא רוצה לחדש איתה קשר.

עד כמה שהיינו קרובות, עכשיו זה נראה לי קצת.. קשה להיות שוב חברה שלה.

היא לא בן אדם קל. (אני בטוחה שגם אני לא, אבל זו לא הנקודה).

יש משהו בעובדה שהיא שלחה לי את המכתב בגלל יום כיפור שמקומם אותי.

כי כשאני פוגעת במישהו אני מבקשת סליחה אישית- טלפון או פנים מול פנים.

לא נותנתצ לזה להתבשל שנה שלמה ומנקה את המצפון שלי לקראת יום אחד בשנה שבו אנחנו אמורים לסלוח.

כל הצום חשבתי על זה, והרגשתי רע עם זה שאני לא מסוגלת לסלוח לה. ושזה היה עדיף אם היא לא הייתה שולחת את המייל הזה בכלל.

אני צריכה לדעת שלפעמים זה בסדר לא לסלוח.

עזבו לכעוס לא לכעוס.

אני צריכה לדעת שזה בסדר לחשוב שמגיע לי קצת יותר מזה.

ובנימה קצת אחרת-

מה סליחה? תתפשטי!