הסתכלתי על השעון לבדוק את השעה כמו תמיד- לחשב כמה זמן עוד יש לי עד הבית.

כשהרמתי את הראש מהשעון לא הייתי ברכבת. הייתי בשירותים כלשהם, בוהה בעצמי במראה.

הסתכלתי על הדמות שעומדת מולי ונזכרתי במה היא הרגישה לפני שנה בדיוק, כשהיא הייתה בנסיעה הבייתה ברכבת.

נזכרתי איך למרות כל הדברים שעברתי אני עדיין מרגישה את אותו טעם רע שהרגשתי פעם, אפילו שהניסבות לו הפעם שונות לחלוטין.

כנראה שכשרע לי אני תמיד ארגיש אותו דבר לא משנה כמה זמן עבר.

כהרף עין חזרתי לרכבת וחשבתי על מה עלי להבין מכך שראיתי את עצמי כרגע בעתיד עומדת עם אותו הבכי.

הזמן לא יעשה את שלו, אם אני לא אעבוד על עצמי.

זה קרה לי היום בדרך הבייתה מהעבודה.

יצאתי מהצומת עם הסקודה שלי אמא וחשבתי אם כדאי לי לנסוע הבייתה דרך איילון כדי לחסוך את הרמזורים של ז'בוטינסקי.

כשפניתי שמאלה מעזריאלי ועליתי על איילון ראיתי שהתנועה זורמת, והרגשתי איזה כיף זה לנהוג בתנועה הזאת בתוך הרכב שלי. ברדך לבית שלי. שאני משלמת עליו בכסף מהעבודה שלי, בעצמי.

נזכרתי איך בדיוק לפני שנה עשיתי את אותה הפניה באוטו של אמא, חזרה לבית שלי אצל ההורים, כשהרגשת עצמאות קטנה רק התחילה לדגדג לי מתחת ללשון בעיקבות שיגרת העבודה החדשה שלי . חייכתי.

עשיתי את זה. באמת עשיתי את זה.

כהרף עין חזרתי לאוטו של אמא וחשבתי על החיוך שהיה לי הרגע על הפנים.

זה אפשרי, זה שם. ראיתי את זה- ועכשיו אסור לי לוותר. זה יגיע.