מצאתי את עצמי כותבת על כמה דפים קטנים ברצף מילים שרצות לי בראש שהייתי רוצה לכתוב פה.

בסוף נשברתי ופתחתי מחדש את המחשב.

התמכרות זה דבר לא קל.

~~~

חשבתי על איך אני אמורה להתנהג מחר.

בימים האחרונים אני במצב ממש ירוד באנרגיות (מילים מתחכמות ל"דיכאון" כנראה) כך שאין לי כח יותר מידי ללבוש חיוך רגיל מחר ולהיות מטילדה כמו תמיד.

מצד שני, זו לא שהחיוך הרגיל שלי הוא תלבושת- זו אני . אני לא נוטה להראות לאנשים שאני לא במיטבי. אני לא בן אדם שילך עם פרצוף תשעה באב ככה שכולם רואים שמשהו לא בסדר איתו. הייתי ככה פעם כשהייתי קטנה- הייתי שקטה, ודיכאונית, ובצד, ומסכנה, ובחושך- ובחיי שזה פשוט לא זה. זה לא יעזור לי בכלום להיות ככה, וזה סתם לשים על עצמי עוגן כבד שימנע ממנו לתפקד.

מצד שני ממש אין לי כח להעמיד פנים שהכל בסדר.

מצד אחד אני ממש לא צריכה על הראש עכשיו שאנשים יתחילו לשאול אותי מה קרה. כי אני לא יודעת בדיוק מה קרה ואין לי כח להתחיל לנסות להסביר.

מצד שני כל כך בא לי קצת להתמסר לדיכאון. לתת לו לטיפה את המושכות. לתת לו לראות קצת עולם.

זה לא שאני סוגרת את הכל בבטן. מ' כבר הרימה אותי ביום שני אחרי שהתפרקתי, וצ'ולס ובי ג'יי גם היו כתף תומכת. אני כן מתבכיינת לאנשים הנכונים ונותנת לדמעות לרדת.

זה ברור לי שזה רק עניין של זמן, שזו תקופה וזה עובר. לא חדש לי, לא זר לי- וזה ברור שימים יותר טובים בדרך.

אבל בנתיים, כשאני סוגרת דברים ומתארגנת למחר, חוץ מ'מה אני רוצה ללבוש מחר' ו'מה אני צריכה לשים בתיק', אני מוצאת את עצמי גם חושבת על איך בא לי להתמודד עם העולם מחר.

~~~

זין.

ועכשיו יש לי גם וירוס במחשב שהאנטי וירוס לא רואה אותו.

יופי.

עריכת בוקר:

לבשתי מוד חולה.

פשרה.