מהחומר האפרורי הזה שמוטבע קלות על החריצים העדינים שיצרת בגליון הסיבים הצפוף המולבן הזה שמולך.
יש משהו בפנים שאתה ציירת שבוהה עם צביטה קטנה בלב- זה בן אדם שלא קיים. אבל אני בראתי.
~~~
יש לי לוחות מחיקים קטנים שאני מציירת עליהם שרטוטים של מסלולים ביולוגים או סתם תרשימים שנועדו לעורר את הזיכרון הצילומי שלי בשביל הבחינות.
זה יהיה לי אפילו יותר יעיל בסינתזת מולקולות ובמשחקים מתמטיים שזה מה שאני הולכת לעשות סמסטר הבא.
אז קניתי לוח מחיק גדול יותר ושני טושים מחיקים חדשים והכנתי בצד לסמסטר החדש.
~~~
איזו שבת של כיף אחרונה מסוגה בנתיים, של החופש לא לעשות כלום, כמו תמיד, אך הפעם בלי רגשות אשמה.
קצת כואב לי- הגרון אולי עושה בעיות, והנשיות החודשית שלי מכה את נוכחתה בכאבים טרום-כדוריים, אז אני שוכבת על המיטה בקיפולים עם החתול מכורבל בתוכי ומתחמם איתי מול התנור החם.
הלוח הקטן ליד המיטה, עם שרטוט ביוכימי כלשהו קורא לי למחוק אותו אבל אני עוד לא מסוגלת. זה הקורס היחידי שעוד לא קיבלתי עליו ציון, והוא נחשב הנמסיס שלי- אחרי שנכשלתי בו נחרצות שנה שעברה, ולמדתי אליו כל הסמסטר אני מפחדת שלא עברתי.
יותר מזה- אני אפילו קצת נותנת לעצמי סטירות לחי כשאני חושבת שאולי, יש סיכוי, רק אולי בכל זאת- יש לי סיכוי לקבל ציון סביר.
התחלתי לעשות חישובים בראש כמה אני צריכה לענות נכון כדי לקבל ציון עובר.
התחלתי לחשב אם עניתי ככה שאלות, כמה קיבלתי. וכמה אם ככה. וככה.
מצאתי את עצמי יושבת וכותבת עם הטוש הסגול המחיק החדש שלי ציונים אפשריים שלי, ומפה לשם פתאום ציירתי בצד עין.
העין בהתה בי. דרשה בת זוג.
אז כמו בשיעור משעמם או מלחיץ, פתאום נוצר לי פרצוף אמיתי למדי על הלוח הקטן הזה, מתחת לציון "50" ומשמאל לציון "83".
~~~
יש משהו בעיניים הבוהות האלו, שלא נותן לי בלב שלם לעשות את הריפקלס הרגיל של מחיקת השטויות מהלוח.
אני יודעת שזה בולשיט, וזה לא ציור מושקע, זה רק כמה קווים וזה אפילו לא משהו שאני גאה בו.
אבל זו דמות שיצרתי, ובשבריר שניה היא לא תהיה יותר. וכמו סרט טוב של האחים כהן אני חושבת שהגעתי למסקנה שאין לי שום מסקנה אמיתי בנידון אז נסיים בכלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
