אם יש משהו שיכול להטריף אותי מדעתי זה כשמישהו מסדר לי את הדברים על דעת עצמו.
הבלאגן הבלתי יאמן של הסדר הזה זה משהו בלתי נתפס, אבל בחיי- זו השקעה לצורך עצבים.
שונאת שונאת שונאת.
אלוהים. מצד אחד קוראים לי "גברתי" בעבודה ומצד שני אני ילדה מתבגרת.

זה להכנס הבייתה ולראות שהבית שלך הוא לא שלך. רק כי למישהו נמאס מזה שזה לא מסודר.

אבל ראבק! אתם יודעים כמה דברים אני צריכה להזיז עכשיו? וכל המדפים עם בגדים שאני אפילו לא נוגעת, עזבו לובשת, שהיו בצד אחד של החדר על מנת להכנס לבויידם, או למסירה.

ומשום מה תיקים קטנים שבגודל של זרת שהיא החליטה שזה יפה לתלות על הפאקין לוח שבו אני תולה את סידור העבודה ואויש. אני שונאת שונאת שונאת. שו-

_______________________

בי ג'י התקשר ועניתי בלי לשים לב. שאל מה קורה, ניסיתי להסוות ואחרי תיחקור קטן של "את רוצה לספר לי למה את עצבנית?" ו-" נסי אותי" פרקתי הכל.

ה-כל.

סעמק.

כשאני עצבנית אני עצבנית. על כמה שאני כועסת עליה. על כמה שזה הבית שלי, מחוץ לבית שלה. על כמה אני בת פאקין 27 ועדיין חוות דברים של בת 16 כי אני סטודנטית שלא יכולה לצאת מהבית.

ועד כמה שאני כוסעת על עצמי שפשוט צרחתי את נשמתי עליה כשהכוונות שלה היו בכלל טובות.

"פאק כוונות טובות. כוונות טובות לא תמיד מצדיקות מעשים"

אני יודעת שהוא בן אדם הגון, ושהוא לא יוצא על אמא שלו, אבל בתכלס לא הכי מעריך אותה. כלמור, אני יודעת את זה, אבל הוא לא מראה לה את זה שהוא לא מעריך אותה.

פאק איט.

שילוב של מותשות, עירנות מ6 בבוקר וחזרה הכי שיעור מרדים ונסיעה אר-ו-כ-ה באוטובוס, מתה מרעב, מתה מעייפות רק מהמחשבה על רשימת הדברים שיש לי עוד להכין למחר (אוכל, תיק חד"כ, להדפיס מצגת לשיעור בבוקר ותראגיל כיתה לתרגיל בערב) והידיעה שאני צריכה עכשיו לנסות לפרק את מה שהיא החליטה "לקשט" לי בחדר כי "זה חמוד" (למה את נוגעת בזה בכלל?! מילא הארון אבל למה יש לי שטויות תלויות על מערכת השעות ודפי הבנק שלי? למה?!) ועכשיו אני עצבנית רצח אז אני לא מסוגלת לאכול. כלום. וזה לא יעזור לרעב שלי. ואני מתה להתקלח אבל אין מצב שאני דורכת בבית עכשיו, כי לראות אנשים בבית רק ירתיח אותי עוד יותר ו-

פאק איט.

ריק אינטרנטי שלום, אני אפילו לא קוראת שוב את מה שרשמתי לך.

אבל זה תמצית מאוד רב גונית של מה שפרקתי לאוזן קשבת עכשיו. והתחלתי כאן כבר אז לכן אסיים