כי התמכרות אמיתית לבלוג היא מציאת דף ועט בכל מקום שבו את נמצאת ברגע שבו יש לך ניסוח מושלם לפוסט חדש

~~~

בתוך השממה המדברית גירגור הג'יפ מתערבב יחד עם פיצפוץ החצץ שמתחתיו.

החול שעף לכל עבר מכסה קלות את החלונות, מלכלך טיפה את הנוף המרהיב של ההרים החומים שמסביב.

ברדיו מתחיל להתנגן שיר מוכר ואהוב של state radio, ובלי לדעת את המילים יותר מידי אני מתחילה לזמזם אותו לעצמי, מנחשת מילה פה ומילה שם שאולי פעם זכרתי יותר טוב. כשהסולן מגיע לסיום הבית השני אני עוצרת את הג'יפ בנקודה האקראית הריקה שאליה הגעתי, פותחת את הדלת, וטורקת אותה יחד עם נשימת הסולן בשניה שלפני הפזמון.

טריקה- ושקט. שממה ריקה.

סלעים, אבנים, הרים, צוקים, והד חזק ואימתני של כלום.

צעדתי הרחק מהג'יפ, מסתכלת ימינה, שמאלה, למעלה- עוצמת עיניים, סופגת את השקט.

ואז, משום מכל- מוציאה צעקה אדירה.

אהההה על כל העצבים אהההה על כל הכאב אאאההההה על כל רגע צחוק שהיה לי אי פעם ואאהההההה על כל הדמעות שיצאו ממני משמחה ומבכי רע.

אהההה אחד חזק גדול וארוך, מעבר למה שאפילו חשבתי שאני יכולה.

ואחרי שחשבתי שאני לא יכולה לצעוק יותר, התחבא לו שם עוד איזה אהה קטן, שהוא- הוא זה שקרע לי סופית את כל מיתרי הקול שעוד איכשהו נשארו לי.

ואז בא השקט.

ההד עדיין מהדהד בכל הכלום ורוטט ומצמרר לי כל עצם ועצם.

נשימה קטנה ואני פותחת עיניים ומגלה שהכל מסביב מלא באנשים מוכרים ולא מוכרים, ולפני שאני מספיקה לעכל מי ומה- מתחילה בכל העמק אותה נשימה של הסולן ואיתה הפזמון המקפיץ.

וכולם רוקדים. כולם שמחים, שרים, מקפצים וכולם רוקדים איתי במסיבת מדבר מטורפת שבאה משום מקום ולא נגמרת.

~~~

גם שממה מדברית הייתה.

אמנם לא הייתי לבד בנסיעה, ובטח שלא שמענו state radio אבל הייתה גם הייתה אותה צעקה מתוארת:

בזמן שצ'ולס והבנות היו על הר כלשהו באופק ואני נשארתי למטה "לצלם" (או יותר נכון פשוט פחדתי לטפס איתם) אבא שלי דאג לצלצל אלי ולפתוח במשבר משפחתי קטן עתידי לערב חג השני הקרוב.

כמה טלפונים (באמצע המדבר) כמה בירורים (באמצע המדבר) קצת עצבים סלולאריים (באמצע הפאקין מדבר) סידרתי בערך את העניין וניתקתי את הנייד (איך לעזאזל יש לי קליטה באמצע המדבר?!) זרקתי את הנייד למטה (טוב, נו- לכיס) וצרחתי.

אותה צרחת אימים חזקה גדולה וארוכה עד מאוד ומשחררת.

צ'ולס מהאופק צועק לי "את מטורפת!" ואני עומדת שם עם חיוך שלוותי, וצוהלת על מה שהרגע קרה.

"חכה שניה, צ'ולס! אני באה!"

(להר שלום, טיפסתי כמעט עד הסוף. המישור שהיה חמישים סנטימטר מהטופ נראה לי מספיק קרוב להשלמת המשימה...)

~~~

אה, והעבגניות שבכותרת-

אחרי יומיים של שטח נאלצנו להשאר לילה נוסף לא מתוכנן וחבר של צ'ולס שגר בקלי"ה אירגן לנו מקלחת חמה ומפנקת ומקום לינה מסוגנן.

חוויה

לסקרנים-

אתם מוזמנים לשמוע ולעצור בדיוק ב 1:04, לצעוק קצת להמשיך בריקוד קופצני עם כל החבר'ה המדבריים הבדיוניים של מטילדה. תענוג מובטח.

המשך חג טיולים שמח!