ארבע ועשרים, יש לי עוד עשר דקות לצאת. ואז קול קטן אומר לי בראש "רגע, אולי..." והלכתי לבדוק ביומן שאני לא טועה.

השבוע עבדתי בקושי, כמו גם שבוע שעבר. המבחנים קודמים לכסף ומראש תכננתי לי מיעוט משמרות.

בגלל תחושת העומס מכל כיוון, וגם אולי בגלל שמישהו צריך להיות היורש של קיי אחרי שהוא עזב את המשרד- יוצא לי לענות לפחות שיחות, יותר לקחת את הזמן, ומדברת קצת פה ושם עם חברים.

אז ביום שני הבוסית הכיפית שלי זרקה לי בשלב מסוים הערה קטנה של "אולי בא לך לעבוד" חצי ברצינות חצי בצחוק, אבל לא בקטע קשוח. תכלס, צודקת.

כנראה בגלל ההערה הזאת כשהיא שאלה אותי אם בא לי לעשות משמרת בשבת בערב, חשבתי על זה פחות מדקה וישר אמרתי כן. אין לי מבחן בשבועיים הקרובים, ויום שישי גם ככה אני בחופש, אז יאללה, שיהיה.

היום, מתארגת ליציאה למשמרת, יוצאת מהמקלחת הקצת יותר ארוכה מהצפוי שלי, לגלות שיש לי עשר דקות להתראגן לצאת. ואז הקול הקטן הזה בתחילת הפוסט גרם לי להסתכל שניה ביומן לוודא. ואז אני רואה את מה שהיה האוייב שלי כל הזמן הזה מול העיניים:

השבוע שעומד להגמר פרוס כולו אל מול עיני. אני רואה את שני המבחנים שרשומים לי בתחילת וסוף השבוע, ושתי המשמרות הקטנות שרשומות שם, וליד הערות של "לבקש מועד מיוחד" ו"לבטל משמרת".

משמרות לא ביטלתי. מבחנים לא ויתרתי. ניגשתי לשניהם ולמדתי בטירוף, ולמרות שזה נראה לי כנגד כל הסיכויים (אצלי לעשות שני מבחנים גדולים בשבוע זה לא עניין אפשרי בדר"כ)- עמדתי במשימה.

קוונטים אני די בטוחה שלא נכשלתי (אלוהים כמה אני מקווה שאני לא טועה) ותרמו"ס הלך כל כך טוב, אולי הכי טוב שהיה לי מאז שנה א'. עשיתי את זה כמו גדולה והצלחתי ואפילו בלי דחייה ולו הכי קטנה של הלו"ז שלי. הרבה זמן לא הייתה לי את ההרגשה הזאת.

ויחד עם הרגשת ההישג שהייתה לי לראות את השבוע הזה פרוס מול עיני- למטה במשבצת הקטנה של יום שבת, משמרת שבת שמתחילה חצי שעה יותר מאוחר ממה שחשבתי. וואלה. יש לי עוד חצי שעה לנוח.

...או לכתוב על זה פוסט

לא קשור לכלום