מכבה סט אורות אחד

מכבה סט שני.

סוגרת מנורה שולחת, מכוונת את העכבר על הפליי וסוגרת את המסך.

עומדת באמצע החדר החשוך בעיניים עצומות ועם תודעה מנותקת ושומעת בפול ווליום את dream on באקסטזה של סערת קולות רוחשים בראש.

דמעה אחת או שתיים של התרגשות, או אולי בכי של פורקן עצבים ופחד שאוחזים בי בכל הגוף, קצת להרפות מהחיים, קצת להרפות מההכרח, קצת להרפות מהכל.

נתתי לנפש שלי שלוש דקות של ריצה חופשית בלי רצועה.

ועכשיו- פוש אחרון. מחר זה נגמר.

אני יודעת שיש לך תוכניות לגבי בין אם זה לכאן או לכאן ובגלל זה אני לא באמת יכולה לבקש- אבל אני כל כך מפחדת להכשל שוב.

אז בקשה קטנה לי אליך- קח את הפחד מפה. אפילו אם הוא מוצדק. רק ליום אחד קטן. רק לעוד כמה שעות.

בבקשה.