אני מניחה שאין כותרת יותר מתאימה לזה אחרי יום כיפור, אה?

~~~

שאלה לי אליכם- יש לכם חבר נורמלי?

הייתי רוצה להתחיל את השאלה עם המשפט "בכל חבר'ה יש את ה___" אבל כולנו יודעים שזה לא נכון.

לא בכל חבר'ה יש מישהו ספציפי. היינו רוצים לחשוב שכן, אבל בסופו של דבר אנחנו לא נכנסים לתבנית שממנה בנויים הסרטים הבסייסים של ימינו. או של פעם. או בכלל.

יצא לי לא פעם להגדיר את עצמי "משוגעת בקו הנורמטיביות הנורמלי". אלה שמכירים אותי בטח יודו שזו אכן הגדרה תואמת למצבי הקיים, אבל אני תוהה עד כמה משוגעת אני באמת.

לכולנו יש מטען, לכולנו יש את הצרות שלנו. רובינו לא היינו רוצים להיות נורמלים ורגילים, רוצים להתבלט איכשהו, במשהו. לא בהכרח לפני כולם, אלא שנוכל להגיד לעצמו "זה אני".

אני "מטילדה", אגב. אני לא אשקר ואודה שחלק מהסיבה שאני אוהבת את הכינוי הזה הוא שהוא די יחודי. כמה מטילדה אתם כבר מכירים?

וכשאני עם שם נפוץ כמו שלי, זה רק היה עניין של זמן כנראה שאני אמצא דרך להבדיל את עצמי מאחרים. זו לא בדיוק הסיבה לקיום השם, אבל זה חלק לא קטן ממנה.

~~~

הייתי לפני כמה ימים בעבודה, בלי חשק מסויים לפטפטטת מסוימת (מה שלא כל כך שגרתי אצלי) וישבתי בפינה.

אני די במצב רוח ירוד בזמן האחרון. לא בדיוק דיכאון, סתם חוסר אנרגיה. אני די מאוכזבת מעצמי מכמה דברים, אז כנראה בגלל זה.

בכל מקרה זה לא משהו רציני, וסתם לא היה לי חשק יותר מידי לקופצניות הרגילה שלי.

ידיד שלי מהעבודה "תפס אותי על חם" יושבת בעמדה קצת מבודדת הרחק מכולם עם השחור ופתור שלי באחת המשמרות היותר שכונתיות שהיו לנו.

"למה את שם? יש שם מקום עם כולם, בואי"

"לע, נח לי כאן. יש לי את ג'וד פה" (אחראית המשמרת שאני מתה עליה) "ואין לי חשק לפטפטת יותר מידי"

"מה קרה? לא אופייני לך להיות ככה"

"לא קרה משהו. סתם אין מצב רוח קצת. לא קורה לך אף פעם שאין לך מצב רוח בלי שום סיבה?"

"כן, לפעמים"

"נו, יופי"

"כן- אבל זה לא קורה לך".

~~~

הייתי רוצה להגדיר את עצמי בתור הבן אדם היותר נורמלי במשפחה שלי. כל גורם חיצוני שמכיר את המשפחה שלי נוטה לשאול אותי איך יצאתי נורמלית מהבית הזה. תמיד אמרתי שראיתי איך אחיות שלי מתנהגות ופשוט למדתי להיות בדיוק ההפך מהן, אבל זה לא בדיוק נכון.

איכשהו הצלחתי לסגל לעצמי רמת מוסריות מסויימת שלי נראת טבעית ביותר ולמשפחה שלי לא.

אני אפילו תופסת את עצמי מתעצבנת קצת בלב על אנשים שלהם אין את רמת המוסריות שפיתחתי לעצמי, ואז אני מזכירה לעמי שלא כולם רואים את זה כמוני. שזה גם משהו שלא כולם עושים- לא כולם נוטים לחשוב "הבן אדם הזה פשוט לא רואה את זה ככה".

אבל עם כל זה עדיין לא יודעת עד כמה הייתי מגדירה את עצמי נורמלית. יש בי סוג של מפלצת שמתעוררת אולי רק עם המשפחה שלי, ואני מפחדת לשחרר אותה לאנשים אחרים. אני לא חושבת שסשה זכה לראות אותה ממני, אבל נראה לי שחבר'ה "כת" שלי ראו (=חברים בעיקר מתקופת התיכון שהם כבר על גדר משפחה כמו צ'ולס, הפיצול, הדתיה ועוד כמה שעדיין לא זכו פה לכינויים). ואו הם ספגו ממני הרבה. אני מניחה שזה למה אני קוראת להם משפחה, אה?

בכל מקרה- מפלצת יש לכולם. ואני לא באמת מכירה מישהו שבא מבית נורמטיבי, למרות שהאנשים בחיים שלי לא יותר מידי מתוסבכים.

אבל לא יודעת להגיד אם יש לי חבר כלשהו שהייתי מגדירה "נורמלי". נכון שזה עניין של הגדרה, אבל אם אנחנו לא מחשבים את עצמינו לנורמלים-

למי בדיוק אנחנו משווים את עצמינו?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אז אני שואלת אתכם-

יש לכם מישהו שהייתם יכולים להגיד בתור הבן אדם ה"נורמלי" שאתם מכירים?

למי אתם מוצאים את עצמכם משווים כדי לראות את הנורמליות שלכם?

מי בחיים שלכם באמת ראה את המפלצת שלכם? וכמה מפלצות של אחרים אתם שרדתם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~