State Radio

Martin Sexton

Ellie Goulding

Sara Schiralli

Alex Day

Chameleon Circuit

Kate Micucci

איכשהו תמיד רציתי להיות מאלה ששומעים אומנים שאף אחד אחר לא שמע עליהם.

יש בזה סוג של מאגניבות, סוג של משהו אישי, ייחודי. משהו מאוד אינדיבידואלי שמראה שאתה עם אופי משלך, ולא סתם עוד אחד שהולך עם העדר.

אני מניחה שבימיינו זה נכנס לתוך הגדרת ההיפסטר, ותכלס אני די רחוקה מלהגיד את עצמי ככה. (למרות שהרבה היפסטרים אומרים את זה , ואני לא ממש מבינה למה- יש כאלה שזה ממש מתאים להם, אבל סמכו עלי שאני לא. נראה לי.)

יש לי גם את הנטייה הטבעית לא לעשות משהו רק כי כולם עושים, אבל לפעמים כשהמשהו הזה ממש טוב גם אני נשברת (ע"ע העובדה שיש לי קרוקס ושאני מכירה על בוריו את כל העולם של הארי פוטר).

עם כל זאת, כשהתהוויתי למי שאני כרגע במהלך השנים הרצונות הללו נדחקו הצידה, והטעם האמיתי שלי עלה על פני השטח. אולי אני מתביישת להגיד שאני אוהבת אומנים כמו מיקה או מארון פייב כי הם מוגדרים "ללכת עם הזרם" והטעם האמיתי שלי נוטה יותר לכיוון הגראנג', אבל בסופו של דבר אני עדיין מודה על חיבתי להם בגאווה. בתור... גילטי פלזר שכזה.

בכל זאת, בלי לשים לב הצלחתי לאגור לעצמי בשנים האחרונות מספר אומנים שלא נתקלתי באחרים שמכירים אותם.

טוב, אולי אלי גולדין קצת יוצאת דופן כי היא די מוכרת משניים וחצי שירים שלה שטוחנים ברדיו, אבל אני מדברת על שירי הדמו שלה, לפני שהיא עיבדה אותם. בכל מקרה- מצאתי את עצמי עם כמה אלבומים של כל הנ"ל פה שלא נתקלתי בהם בשום פאב או בית קפה, בשום חד"כ ואף תחנת רדיו בארץ עוד לא השמיעה אותם.

עכשיו, כשאני שומעת בנגן שלי אחד מהשירים שלהם, איכשהו אני מייחלת לפעם אחת ויחידה שבה אולי אני אשמע את זה בפאב ואספר לבן אדם לידי מה זה השיר הזה. יותר מזה- אני מייחלת להכיר מתישהו מישהו שישמע את זה, ולפני שאני אוציא הגה הוא יתלהב מזה שאף אחד אולי לא מכיר את השיר הזה אבל זה אחד האהובים עליו.

יש משהו מגניב במשהו שרק אתה מכיר.

יש משהו כיף, בזה שמישהו מתלהב מזה שגם אתה מכיר את הלא ידוע האישי שלו.