זה מרגיש כל כך חלק מהאופי שלי משום מה, שדי מוזר לי להפרד מהגיל הזה. שלא תבינו לא נכון- אני לא ממש חוששת ממפלצת גיל השלושים או מזה שאני "זקנה" כי בתכלס- אני לא. הרבה לא מאמינים לי שאני בגיל זה כי אני לא מתנהגת ככה. אבל זה בהחלט הגיל שאני מרגישה בו, ובאמת שהוא נח לי ואהוב עלי.
אבל עכשיו חודש מאי בפתח. מה שאומר שעוד מעט 27 ואני נאלצים להיפרד ולברך את גיל 28 לביתו החדש בעולם של מטילדה. וצריך להזהר לא להבהיל אותו- זה לא עולם כל כך פשוט לחיות בו.
מ' וצ'ולס שאלו אותי מה התוכניות השנה, לאור חגיגות המטילדה הפרועות שהיו שנה שעברה (שתבינו עד כמה הגיל הזה היה מבורך- חגיגות 'ברוכים הבאים' שלו נמשכו כמעט חודש שלם- החל מיום העצמאות דרך יום הסטודנט, מפגש יום הולדת לא רישמי בלילה עצמו ומסיבת יום הולדת רישמית גדולה כשבוע אחרי). אבל האמת שממש לא יודעת אם יש לי חשק לעשות משהו השנה. אני במוד די פדלאי בתקופה האחרונה. לא בדיכאון, אבל כן קצת פחות מאושרת מתמיד. פחות אנרגתית.
התחלתי לנסות להזכר מה היה בשנים קודמות וגיליתי שיש לי תבנית מוזרה בחמש שנים האחרונות-
בגיליים 23 25 ו27 היו לי חגיגות די גדולות. הייתי בהייפ מטורף בכל אחת מהתקופות בלי קשר ליום הולדת עצמו, כך שכשיום ההולדת עצמו הגיע היה לי הרבה מה לחגוג והרבה אנשים לחגוג איתם. בכל אחת מהשנים הללו עשיתי מפגש אחד גדול של חברים מכל העולמות האפשריים של החיים שלי- חבר'ה מהצבא ומעבודות קומות שעדיין הייתי איתם בקשר, חברים מהלימודים, חברים ישנים שהם משפחה, חברים מפה ומשם- משהו די גדול. תמיד יצא שדילגתי מפה לשם וקיפצתי בטירוף בין אנשים והיה אדיר בכל אחד ואחד מהם.
בגיליים 24 ו26 זה די התדרדר. ב24 הייתי קצת עייפה מהלימודים שהתחלתי באותה שנה ועשיתי מפגש קטן ביותר בבית של החבר דאז, וגם זה היה במתכונת של מפגש חברים סופ"שי שהיינו עושים מידי פעם. 5 אנשים בדירה עם סרט ופיצה. סולידי. ב26 לעומת זאת - לא עשיתי כלום. פה כן הייתי בתקופת דיכאון על דא ועל הא וישבתי בבית ללמוד למעבדה שהייתה לי יום אחרי.
השנה, שוב, אני לא כל כך רוצה לעשות משהו. לא שבא לי יותר מידי להשאר בבית בחושך ולבכות על מר גורלי- אבל לא יודעת כמה יש לי באמת סבלנות לחגוג משהו.
פה נכנסת ההתלבטות שלי- האם באמת ללכת עם ההרגשה הראשונית שלי ופשוט לא לעשות כלום, או עכשיו כשאני באמת מודעת לתבנית האי זוגית שנכנסתי אליה- האם לנסות דווקא לשבור את המסורת ולהכריח את עצמי לחגוג?
~~~
אז חבר'ה שקוראים אותי ומכירים אותו - אם בא לכם- המושכות אצלכם. לא יודעת עד כמה יש לי חשק לעשות משהו אבל לא נראה לי שמגיע לגיל 28 להכנס למעגל האי זוגי שלי סתם כי הוא היה חסר מזל להיוולד מספר זוגי.
אז אם יש למישהו כח, חשק או זמן לחשוב על תוכניות כלשהן לאותו יום- לכו על זה. לכו תדעו, אולי בסופו של דבר זה יהיה כמו תסמין הופעות 'התחתונים'* שלי..
(*ולכל העולם שהוא לא מ' (וגם למ' שבטח לא הבינה למה אני מתכוונת) הסבר קטן-
אני תמיד מתפרעת בהופעות של "התחתונים" ממש כמו טינייג'רית- ריקודים, קפיצות, צעקות וו אוו והכל. בפעמיים האחרונות שהלכתי להופעה שלהם, אמרתי למ' מראש שאני הולכת כי אני מתה עליהם אבל לא נראה לי שאני ארקוד." אני לא במצב רוח לזה יותר מידי".
מ' תמיד אומרת "כן, בסדר" אני מחזקת ב"לא באמת" יחד עם הסבר ללמה אני לא במוד מאושר מספיק בשביל באמת להשתגע.
וכמובן שעם שני האקורדים הראשונים של הלהקה, עוד לפני שמישה מספיק להוציא צליל אחד מהפה- אני כבר מרגישה איך הגרון שלי הולך להיות צרוד למחרת מהצעקות שלא שמתי לב שיוצאות לי מהפה תוך כדי שאני, אופס, רוקדת בטירוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
