זה שהיא כל כך אנושית שלפעמים זה לא אנושי לצפות בה.

***ספויילרים***

(מ', אני רצינית- דלגי על זה עכשיו, לטובתך בנתיים)

גיליתי עכשיו את הסמויה.

אחרי שכל מי שראה את שרלוק (עונות 1-2, השלישית עדיין לא הייתה באופק כששמעתי עליה) אמר בפה אחד ש"הסמויה" זו הסידרה הכי טובה שהוא ראה, ואחרי שחשבתי ששום דבר לא יוריד את "שובר שורות" מהמעמד הנעלה שלה אצלי, הכרחתי את עצמי לנסות לראות על מה מדובר- בעיקר כדי להגיד אח"כ 'בולשיט' מנומק לכל חומד לצון. ואני אומרת "הכרחתי" כי זו סידרה שצריך לתת לה את הזמן הנפשי שלך. לא קלה לעיכול, לא קלה תמיד להבנה, לא קלה היא לא קלה דרכינו ושות'- אבל ברגע שאתה בפנים- אתה בפנים עד הסוף.

גם אחרי שהיא לוקחת לך כמה נשימות עם כל מוות שמופיע שם (שאת רובם אתה גם יכול לנחש, ומתעצב חמישה פרקים לפני שזה קורה, בגלל שאתה יודע שזה בא) אתה עדיין מאוהב בה. בטקסט האמיתי, בצילום המרהיב ובמגוון של הדמויות העמוקות אך פשוטות ששם. בחיי- אפילו לכלב שם יש עומק, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה.

בכל מקרה, גיליתי את הסמויה.

ראיתי את כל העונות, ומיד עם סיומה חזרתי לראות אותה שוב מהתחלה, לא מאמינה כמה זה אפילו יותר משובח בצפיה השניה. אולי בגלל שאני יודעת כבר את קו העלילה אני פתאום יותר מתעמקת בשיחות הקטנות של הפוליטיקה שרצה שם שקודם שמחתי לא לנסות להבין קודם. וכמובן הניואנסים הקטנים, מין הסתם, אבל זה תמיד קורה בצפיות שניות בלי קשר.

הדבר הכי לא אנושי בסידרה הזאת זה כמה שהיא אנושית.

כל כך אנושית, שעכשיו כשהסתכלתי על השחקן ששיחק את וואלס בIMDB וראיתי אותו עכשיו גדול, בחור, חי- לקח לי זמן לעכל את זה שניה.

וואלס. המוות הראשון הקשה שם, והוא חי.

מסתבר שזה כל כך העציב אותי כשהתחלתי לראות את זה לפני חודש (כן, חודש- נשבעת לכם, אין לי חיים) - שעכשיו אני מבינה שממש הרגשתי שהוא מת. לא שחקן שמשחק דמות שמתה, לא קו עלילה שהיה חייב לקרות ומין הסתם קרה (כל מוות היה שם במקום. כל מוות) (כן, גם עומאר- יש לי גם מה להגיד עוד על זה).

וואלס מת. וזה עצוב, וזה אומר שאין יציאה, וזה גלגל החיים שם- "מלחמה נגמרת"- וזה לא. זה- יימשך תמיד.

ואז פתאום לראות שוואלס גדל וחי ונושם. זה תפס אותי.

מספיק בשביל לפתוח את הבלוג הנשכח שלי ולכתוב, דבר שלא הצלחתי כבר מלא זמן. ראבק הסידרה הזאת- תראו מה עשתה לי.

אז תסלחו לי שזה בלוג טלוויזה רגע, אבל אם זה מה שפותח לי את המקלדת- מי אני שאתווכח.

אז עומאר.

מדהים לגלות שהוא מעולם לא קילל. קראתי את זה באחד הדיונים, ועכשיו בצפייה השניה שלי אני בודקת את זה בשבע עיניים (אני עדיין רק באמצע העונה השניה). הדבר היחידי שעשיתי לעצמי בטעות ספויילר זה שגיליתי מתי הוא ימות. כלומר, היה משהו אלמותי בעומאר, ולכן כולם חשבו שאולי הוא ישרוד, זה פאקין עומר בייבי, מוות מפחד ממנו. אבל הגאונות במוות שלו, הגאונות בהפיכתו לאל מתילוגי בשכונות, העליה של מייקל במקומו פשוט נכונה, פשוט שם כל פינה של העולם הזה בחלק הנכון של הפאזל.

לא מאמינה שזה נגמר, לא מאמינה שזה כל כך משפיע עלי.

וכמו ילדה קטנה שמבקשת משהו מההורים שיודעת שהיא בחיים לא תקבל, ככה ביקשתי רחמים על באבלס ועדיין לא מאמינה שקיבלתי זאת.

מאוהבת בשחקנים, מאוהבת בכותבים.

אלוהים, אני חייבת חיים.

~~~

דיונים על הסידרה הזאת מצאתי רק פה, וחסר לי, כמה חסר לי פרשנויות לכמה דברים שם.

ממשיכה בצפיה השניה, מנסה לראות איך שרדתי בכלל את העונה השניה (אפילו השיר שלה הכי גרוע מבין כולם. לא ברור מה הלך שם) ומקווה, מ'- שאצליח אולי לשכנע גם אותך לראות אותה מתישהו. יקח לך נצח, ואולי לא תתחברי, אבל אני חייבת לחפור איתך על זה.

(נו ברור שקראת. איך לא? ד"ש לתזה)