הייתה לנו משמרת עמוסה בשיחות היום. פשוט זרם בלתי פוסק של בן אדם אחר בן אדם, צילצול אחר צילצול. לנשום לא היה יותר מפריווילגיה נשכחת שיכולת רק לחלום עליה בין ניתוק ל"הלו" חדש.

אז בסוף המשמרת קיי החליט שמגיע לו פיצוי על היום המתיש הזה וקפצנו לגלידריה מזדמנת באיזור.

מבט חטוף על הטעמים, טעימה פה, טעימה שם, שלושה סוגים של גלידת שוקולד- אחת בלי שלט.

"מה זה?"

"גלידת וויסקי"

"קניתי!"

קיי ואני קפצנו בו זמנית על המציאה ונפרדנו בפחות משתי דקות ממשכורת של לפחות שעה וחצי עבודה. פלוס מינוס.

אז בין ליקוק תענוגתי למשנהו (אגב- ממש טעים, ממולץ בחום) (כלומר, בקור) קיי מספר לי שפעם הייתה לו מין מחשבת ילדות כזאת שהוא יעבוד יום אחד בגלידריה. עכשיו, הוא טוען, זה כבר לא מתאים. גם הגיל (25) וגם המצב בחיים (סטודנט תואר שני במדעי שקר כלשהו שאני לא באמת מכנה "מדעים").

גם לי היה משהו כזה- תמיד חשבתי שבשלב מסויים בחיים אני אעבוד בחנות וידיאו. ההבדל הוא שפה זה לא רק הגיל והזמן שלא מתאים, זה גם העובדה שבסופו של דבר חנויות וידיאו הן אחד מהדינוזאורים התרבותיים של ימינו. מקווה שהן לא יעלמו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ואתם -

חלום ילדות קטן של עבודה זמנית?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אין לי מושג מי התחיל עם זה, אבל זה מה שקיי ואני זימזנו אחד לשניה חצי משמרת.

בהצלחה להוציא את זה מהראש