ואני מטילדה.

~~~

אני מניחה אני צריכה להסביר קצת את המילה וחצי האלה של אתמול. הייתי הרוגה אתמול בשביל להתחיל לפרט את המונולוג שעבר לי בראש וכשהתיישבתי לכתוב זה כל מה שיצא. אפשר להגיד שזה בגלל עצלנות, אבל זה גם כי לא ממש בא לי לכתוב שוב פוסט על אותו נושא. אבל זה צריך להכתב, ואני מקווה שזה האחרון.

~~~

שבוע שעבר

זה קצת יומרני מצידי לקרוא לו מיתולוגי לנוכח העובדה שהוא היחיד שאני באמת יכולה לקרוא לו אקס, אבל מבחינת סדר גודל אני מניחה שזה אותו דבר.

אז הקטע איתו הוא שנפרדנו בזמנו בטוב, אבל הוא מיד התחיל לצאת עם ידידה שלו. כשגיליתי את זה אמרתי לו "בוא לא נשאר ידידים" וכאן נפרדו דרכינו.

פה ושם הייתי מקבלת ד"שים ממנו מלקס- שהוא החבר הכי טוב שלי, ולצערי היה ונשאר החבר הכי טוב גם שלו.

אבל הייתי אדישה. לא- לא הייתי אדישה- נלחמתי לא לשמוע ממנו.

לכל ד"ש הגבתי ב"אין תגובה". בכל דבר שקשור אליו בחרתי לא להשתתף, וגם ביקשתי מחברים משותפים לא לדבר איתי עליו יותר מידי.

בסופו של דבר הייתי מאוד אקטיבית בלמחוק אותו מהחיים שלי. דבר שגרם ללקס לחשוב שהתמודדתי עם זה לא נכון ושאני עדיין צריכה לשחרר משהו מהעבר שלנו, מה שגרר גל שיחות לא קטן על "את צריכה לדבר איתו".

אז אחרי שלוש שנים הוא תפס אומץ שבוע שעבר וסוף סוף התקשר. הייתה לי הקלה מסויימת, אולי לא בדיוק הקלה אלא שיחרור מסוים של צפייה. מהרגע שאמרתי לו "אני לא רוצה אותך בחיים שלי" ידעתי שהוא רוצה להתקשר אלי. הוא לא רצה שננתק קשר, ואיכשהו בתוך זה שמחקתי את עצמי מהחיים שלו הרגשתי שאני מענישה אותו, מה שהיה די נכון.

חיכיתי כמעט שלוש שנים לשיחה הזאת, והנה היא הגיעה. התמודדתי איתה טוב- לא שמחתי לאיד (לפחות לא בהתחלה) והייתי שמחה וקופצנית כתמיד.

כשזה הגיע לחלק הקשה של השיחה, אני חושבת שנשברתי ואיפשהו סלחתי. תמיד ידעתי שאני אסלח לו. ידעתי שהפחד שלי בכל סוג של אינטראקציה איתו הייתה שאני אסלח לו בלי לחשוב אפילו, רק בגלל מה שהלב שלי מכתיב. והוא הכתיב לי הרבה דברים כשזה נוגע לסשה, עדיין ככה במידה מסויימת.

ביום שני ברחתי מהעולם. לא ישנתי יותר משעה מסכנה באותו לילה (בעיקר בגלל שהשיחה בנינו הסתיימה בארבע וחצי בבוקר ולי היה שיעור מוקדם באוניברסיטה) וגם כי לא רציתי לנתח את זה. ידעתי שאני רק צריכה לעבור את היום הזה ומחר הכל כבר ישכך. אז עשיתי הכל רק לא לחשוב: לא שמעתי מוזיקה- כדי לא לחשוב. לא בררתי מה בא לי לאכול- כדי לא לחשוב. לא הסתכלתי על שום דבר מסביב חוץ מההכרח שמולי כדי לא לחשוב. גררתי את עצמי הבייתה אחרי השיעור ונפלתי לקומה שינתי עמוק.

יום שלישי קמתי לעבודה בבוקר בצורה רעננה ביותר. השתעשעתי בראש במחשבה של לקפוץ אליו אחרי העבודה לצהריים, כי גם ככה אני באיזור וצריכה להעביר את הזמן עד הערב לפגישת קבוצה שהייתה לי.

אז אחרי קצת דיוני "כדאי או לא כדאי" עם שני חברים מהעבודה דיברתי איתו וקפצתי אליו לדירה עם סושי.

אני רוצה להגיד שהיה קצת מוזר בהתחלה, אבל לא יודעת, הייתי במצבים יותר מוזרים אני מניחה. היה די טבעי. התמודדתי עם המפלצת שלי- שלוש שנים אני רק חושבת מה יהיה כשנפגש. מתי הוא יראה אותי במקרה, והאם זה יהיה כשאני ביום ממש גרוע, או באמצע דייט מוצלח. לקחתי את המצב בידיים וקפצתי למים- וזו הייתה ההקלה האמיתית שלי.

אז דיברנו, צחקנו, העלנו קצת נוסטלגיה, וסיימנו בטוב. בלי לקבוע מה יהיה מעכשיו והלאה, פשוט- ביי.

אין לכם מושג איזה צל כבד ירד ממני, פתאום הוא כבר לא מפחיד אותי. משהו התנתק שם, משהו נעלם.

בהמשך השבוע הסרתי אותו מרשימת החסומים שלי בפייסבוק. אכשהו הרגשתי שאת העונש שלו הוא כבר שילם, ואם בא לו לראות אותי שם, שיראה. אני מצידי לא חיטטתי שם ולא הסתכלתי אחורה.

את המשך השבוע הצלחתי להעביר בלי לנתח את זה, אבל איפשהו הרגשתי שהכעס חוזר. רק שהפעם- אני לא מחכה לזה שהוא יעשה משהו כדי שהכעס יעלם. עכשיו, הכעס זה אותו החבר ותיק ומוכר שמכיר אותי הכי טוב.

הכעס הזה היה החבר הכי טוב שלי בשלוש שנים האחרונות- בזכותו ניתקתי, בזכותו כאבתי, בזכותו גם הפסקתי לכאוב.

איתו דיברתי, איתו שיחקתי תופסת, והוא גם זה שדי אחראי לזה שמ' בחיים שלי. 

אפילו יותר מזה- בזכותו יש את מטילדה בכלל.

אז במחשבות ההתמודדות שלי עם הפרידה כמה חודשים אחריה, אני זוכרת ששמתי לב לכמה אני משוחררת פתאום, כמה אני אחרת אחרי הפרידה שלנו. כמה אני הרבה יותר אני עכשיו. ובתוך מחשבה לא ברורה הבאתי לעולם את מושג ה"מטילדה".

חזרתי הבייתה מהלימודים והתחלתי להגיד לחברים "מעכשיו, קיראו לי מטילדה".

בהחלה זה היה מצחיק, מוזר, ואחרי לא מעט זמן זה אפילו תפס. מטילדה הפך להיות מושג שעדיין לא ניתן להסביר אותו בצורה כלשהי, יותר מאשר- זה מטילדה.

~~~

הסופ"ש היה גדוש במפגשים עם חברים ותיקים וחדשים.

במוצ"ש הייתי עם לקס במסיבה של חברה ישנה, והיו שם הרבה אנשים שאני לא מכירה. אותה חברה מפורסמת תמיד במסיבות הפרועות שלה, והשנה בגלל אירועים אישים היא עשתה אירוע קצת יותר שקט במסעדה.

במקום לרקוד ישבנו ואכלנו, דיברנו שיחות של מבוגרים פתאום. לא יודעת להגיד לכם אם הייתי מתפרעת שוב השנה במידה והייתה את המתכונת הרגילה. אני קצת יותר עייפה, קצת יותר זקנה ברוחי ממה שהייתי לפני שנה.

בשלב מסויים לקס היה בשיחה אחד על אחד עם חבר ותיק (היו להם כמה עיניינים ללבן) ומצאתי את עצמי לבד, מול בחורה שאני לא ממש מכירה שמסתכלת בטלפון שלה וליד אנשים שעסוקים בשיחות שלהם עם חברים שלהם.

האינסטקט הראשון שלי היה לעשות מה שאני עושה כל פעם כשמשעמם לי- פתחתי את הנייד ונכנסתי לדף של הפייסבוק.

תוך שניה קלטתי מה אני עושה- אני במסיבה! למה לעזאזל אני בורחת לעולם הוירטואלי? הוא יהיה שם גם מחר, המסיבה לא.

אז קמתי ממקומי, התיישבתי ליד אחד השולחנות שבו השיחה הייתה יותר קולחת, ואמרתי לכולם "שלום אנשים שאני לא מכירה!"

מישהי ניסתה להציג לי את השמות במהירות ומהר מאוד נכנסתי לשיחה שלהם ולצחוקים חדשים משלנו. בחורה אחרת שהייתה בצד ניגשה והתיישבה לידי, ונכנסה לשיחה גם היא, שזה די שיעשע אותי, כי קודם לכן היא ישבה לידי בשולחן ולא אמרה מילה.

הייתי גאה בעצמי- לא הזדקנתי. כן, העולם סביבי מזדקן קצת, ויש לי בגרות מסויימת, אבל החופש של מטילדה תמיד פה. אני רק צריכה לבחור לראות שהיא עדיין כאן.

~~~

השבוע

ביום ראשון משהו קרה. משהו קטן, אבל מספיק גדול בשביל להכאיב לי. וזה עדיין לא ברור.

היה לי משעמם בנסיעה באוטובוס לעבודה, וכמובן נכנסתי לפייסבוק. סטטוס פה, לייק שם, ופתאום הודעה בדואר הנכנס. סשה.

טוב.

הוא ניסה להתחיל סמול טוק- "אז זה נחמד שאני שוב יכול לראות אותך בפייסבוק. אבל" היה רשום מבחוץ, בשביל לראות את כל ההודעה הייתי צריכה להכנס אליה.

הבעיה בפייסבוק של ימינו היא כשכאת נכנסת לשיחה חדשה עם מישהו שדיברת איתו קודם- הוא יראה לך את השיחות האחרונות שלכם.

וכשנכנסתי להודעה שלו ראיתי דבר ראשון שיחה שלנו מאפריל 2009. הרבה מאמי, והרבה מילות חיבה אחד לשניה.

ואז משהו פגע בי. פתאום התחלתי להתנשף קצת, לא יכולתי להחזיק את הנייד שלי והתחלתי לבכות. לייבב. לכאוב.

לא יודעת מה זה היה בדיוק אני רק יודעת להגיד לכם שפיזית כאב לי. אני זוכרת שבפרידה הראשונה שלנו היה לי כאב כזה. אחרי כמה זמן לומדים שזה כאב של אהבה ויודעים איפה לשים אותו, אבל הפעם הראשונה שאת מרגישה את זה זה ממש מפתיע אותך כמה פיזי כאב כזה יכול להיות.

אז ככה זה גם הפתיע אותי עכשיו. שכחתי שזה קיים בכלל. שכחתי שאני מסוגלת להרגיש ככה.

אבל זה לא היה בגללו- זה לא היה "אני מתגעגעת אליו" וזה לא היה "אני לבד ואני אשאר לבד". זה לא היה כלום. זה פשוט היה כואב.

אחרי דקה או שתיים ראיתי כמה אנשים מסתכלים עלי בלי לדעת מה לעשות. אני מניחה שזה היה נראה כאילו קראתי בזה הרגע על מוות של מישהו, או סוג אחר של חדשות רעות שהפתיעו אותי. כששמתי לב לזה תפסתי את עצמי בידיים והסתכלתי לכיוון החלון, שלא יראו את הדמעות.

אחרי שזה קצת נרגע חזרתי לנייד שלי והתחלתי לגלול למטה בלי להסתכל. הגעתי לתחתית העמוד ועליתי בעדינות בחזרה למעלה עד שאני רואה רק את ההודעה הנוכחית.

הוא כתב שם איזה משהו על מישהו שהוא חבר משותף שלנו. אני סתם לא הסרתי אותו מהרשימה עוד מאז, לא משהו רציני- בקיצור, הוא ניסה לפתח סמול טוק. עניתי בקצרה משהו שלא ממש דורש תשובה חזרה. לא רציתי להמשיך לדבר איתו, אבל אני לא אוהבת לסנן אנשים.

~~~

לא יודעת מה זה היה הכאב הזה אבל זה נעלם כמו שזה בא. אני מיחה שעם כל מה שהתעורר בי מהשיחה ההיא שבוע שעבר, זה גם היה צריך להגיע בשלב מסויים. והאמת- שאני די מפחדת להרגיש ככה שוב. זה מסוג הכאבים שעליהם אתם אומרים שאתם מעדיפים לחיות בלי אהבה רק כדי לא להרגיש ככה שוב. אבל אני לא מתמסרת לפחד הזה. הוא גם לא ממש רלוונטי.

מה שכן אני יודעת להגיד, שאחרי השיחות איתו שבוע שעבר אני פתאום רואה את סשה באור שונה- הוא הרבה פחות מצחיק אותי ממה שהוא היה פעם. הוא הרבה פחות בטוח בעצמו ממה שאני זוכרת. פתאום, סשה הוא לא אותו דבר הכי טוב שהיה לי בחיים. הוא כבר לא מדבר איתי באותה שפה.

בלי לשים לב, השתנתי בשלוש שנים האחרונות. מטילדה נולדה והתפתחה, נעשתי יותר צינית, יותר אופטימית, יותר בוגרת, יותר זקנה.

לא, לא יותר זקנה- העולם נעשה יותר זקן, אני רק מתווכת את עצמי בהתאם.

בלי לשים לב פתאום עברו שלוש שנים. ואולי הייתי קצת תקועה עליו, אבל יודעים משהו- עברתי הרבה.

העולם סביב אולי מזדקן לי בלי שאני שמה לב. אבל אני- אני אני. אני מטילדה. ולכו תדעו מה עוד שלוש שנים אני אהיה.

בכל הכח.

איך אתם משדרגים חביתה?

~~~

נפגשתי עם סשה היה נחמד יש הקלה מסויימת נראה לי, נראה.

~~~

ולפעמים קצת פטרוזילה קצוצה, אם יש במקפיא. ו/או גבינה צהובה.

____________________________________

עריכה: ומה קורה כשאת כותבת פוסט על חביתה בזמן שאת מכינה אותה? #שרוףזהטעים