אנחנו, הקוזלים, מומחים בהתקפי עצבים.

לפעמים אני די בטוחה שאם הייתה לנו חוברת הפעלה זה הדבר הראשון שהיה כתוב בה- "משתפגוש קוזלאי- הוא עצבני. עזוב, אל תנסה אפילו, הוא עצבני".

לא יודעת אם זה התקף חרדה, קריסה כוללת של התקופה האחרונה, העובדה שטבע סוף סוף נזכרו להגיד לי לא מה שאומר שאפילו טיפת האור שראיתי בקצה המנהרה של העצלנות והדחיינות של החיים שלי עכשיו התפוגגה- או סתם בגלל עוד לא אכלתי כלום וישר הייתי צריכה להתמודד עם הקיא של הכלבה באוטו.

לא יודעת מה, אבל אם חשבתי ששבוע שעבר נשברתי- היום זה היה ללא ספק.

בכי של עצבים, אני מורעבת ואין לי חשק לאכול כלום, צרחתי כמו מפגרת על הכלבה של אחותי במקום לחשוב שהיא מסכנה על זה שהיא הקיאה עכשיו- הרי לא אשמתה, כנראה נסעתי לא טוב.

ניסיתי לנסוע טוב, אבל איך שהיא עלתה לאוטו, למרות שפעלתי לפי ההוראות של אחותי (הכלבה שלה והיא נוסעת איתה באוטו כל הזמן)- ישר הכל התמלה ריר. הכל. אני מדברת איתכם אפילו על הדיסק שהיה בתוך הנגן באוטו, הכל. ניסיתי לפתוח חלון, לפתוח מזגן, להתחנן שתשב, ולבסוף לנסוע ביד אחת מחזיקה אותה ויד שניה על ההגה. כמובן שלא מצאתי חניה ליד הדירה של אחותי (אני צריכה להחזיר לשם את הכלבה) אז עשיתי סיבוב קטן. ואז ברדיו, ב88, משהו מוכר התנגן. ברגע שקלטתי את זה הגברתי, שמחתי, ישר הרגשתי מניה של אושר ששום דבר לא רע לא באמת קרה והעולם קטן עלי. ואז, אחרי שהשיר נגמר ואני עדיין צורחת באוטו בתהלהבות כי אני מתה מתה מתה על השיר הזה וכייף לשמוע אותו בעולם הציבורי החיצון- אז היא סוף סוף נשכבה עם הראש עלי ונרגעה.

והקיאה.

עליתי לדירה של אחותי באטרף של עצבים, הופכת את כל הדירה כמו פורץ כדי למצוא את כלי המים שלה, משהו- אפילו כל כלי שהוא שיוכל להעמיד פנים שהוא כלי למים- ואין כלום. אחותי לא עונה, היא הרי בחופשה שלה באילת, בתוך הים ואני רק רוצה למצוא דרך לעוף משם ולנסות לחשוב על איך לנסות את הקיא של הכלבה מהפדלים של האוטו. להשאיר אותו שם זו לא אופציה, זה כחול לבן. ואיך לעזאזל אני נוהגת עם פדלים שטופים בגועל?

אז אחרי אולי 15 שיחות שלא נענו סוף סוף חברה של אחותי ענתה לה לטלפון. קראה לה- ניסיתי לדבר איתה כשאני בשיא ההיסטריה שלי כבר, העצבים חוגגים, הבטן מגרגרת מרעב ואחותי הקטנה, בצד השני של השיחה רק צועקת ואומרת לי "לא יודעת- תחפשי!"

"מה תחפשי?!? בית שלך? איפה יש לך כלי פלסטיק, משהו? איפה את שמה מגבות נייר כשאת קונה חבילה בסופר? איפה זה איפה שם איפה?!?!?"

רק צעקות. ועצבים. וצעקות.

קוזל במיטבו.

בסוף מצאתי, בלי עזרה שלה, רק אחרי שתכלס באמת הפכתי לה את הבית. ואז כשהכל שקט ואני על הספה נושפת, כועסת- מגיע הבכי.

לא ברור על מה, מה רע לי מה? אנשים הרבה יותר ברוך, אני הייתי במצבים גרועים, זה לא- זה סתם רעב.

זה... סתם. ואני בוכה, ומרגישה שהכל יוצא- כל הלחץ בעבודה, כל התקוות שהרגשתי סתומה שנתתי לעצמי להאמין להם.

כל התסכול שלי על זה שאני בלי חבר כבר שנים ולא היה לי כלום ועל זה שאני תכלס רוצה את זה אבל אין לי כח לזה.

את כל זה שאכלתי כל כך הרבה דברים משמינים בשבועות האחרונים כי רע לי בעבודה, וכי "הייתי בחופשה" בדירה של חברה בתל אביב, אבל טחנתי את התחת בעבודה.

על זה שאני חייבת חופש, ואני לא רוצה חופש, כי אני לא אעשה בו כלום חוץ מלשבת בבית.

על זה שאני נשבת מטיפה של לחץ בעבודה במקום להתמודד עם זה כמו שאנשים עם הנסיון שלי כבר אמורים להתמודד.

~~~

בכיתי.

חזרתי לאוטו, ניקיתי באוטו את מה שפתאום נראה הרבה פחות רציני ממה שחשבתי שהוא. כלומר- עדיין שלולית של קיא, אבל לפחות לא בפדלים.

הבייתה.

כלבים שלי.

החתולה שלי.

המכנס החדש שלי שקניתי אתמול נזרק לכביסה ישר אחרי כולה חצי שעה שלבשתי אותו.

ופתאום כל חוסר האפשרות לדבר שהייתה לי בתקופה האחרונה איתכם, עם כולם, הכל נשפך לי פה.

לא בטוחה שתבינו משהו בכלל, אבל זה בשבילי- אני אקרא את זה אח"כ ואזכר שהיה לי את התקף העצבים הזה, הרגיל הזה. שזה קורה ועברתי יותר גרועים.