עד כמה אפשר להבחין בחוסר ביטחון עצמי בתמונות לפעמים.

ואני לא מדברת על המובן מעליו, אלא יש כאלה שאתה פשוט שם לב לכך מעבר לשפת הגוף של הבן אדם.

אני אפילו לוקחת את עצמי במקרה- כשרוב הזמן אני עם ביטחון עצמי מטורף, אבל לפעמים יש לי חוסר ביטחון קטן וממש, אבל ממש ניתן לראות זאת בתמונות שלי.

או שאולי זו רק אני?

היא לא מפסיקה להתקיל אותך 24/7 בשאלות "חברה שלך סבבה והכל".

~~~

כמעט כל השבוע יוצא לי להריץ "חברה שלך סבבה והכל" בכל מקום שבו אני נמצאת- עם חבר'ה המלימודים, עם חבר'ה מהעבודה, עם החבר'ה של הבית.

הכי ארוך היה שבמשך שעה וחצי אולי ישבתי עם בי ג'יי בקניון רמת אביב והתקלנו אחד את השני במקרים הכי קיצוניים ואמיתיים שיש.

אני חושבת שאפשר להגיד שניצחתי, כי לי כל הזמן היו רעיונות מקוריים, בעוד שהוא בשבל מסויים הגיע ל"סבבה והכל, אבל הוא עשה השתלת קרניים" או "אבל הוא רגיש לקריפטונייט".

כן. אני קוראת לזה 'ניצחתי'.

~~~

נסענו בכביש הערבה (דו סיטרי, נתיב אחד בכל כיוון, איזור די לא בטוח בשוליים של הכביש).

הייתה לפניינו משאית ולשמאלה, קצת מאחורה, מכונית שמנסה לעקוף אותה תוך כדי שהיא נוסעת בנתיב הנגדי.

ראינו שיש מול אותה מכונית רכב אחר שבא לקראתה והיא עדיין לא חזרה לנתיב שלה (למרות שהיה לה מקום והרבה לעשות כך) - היא פשוט התעקשה לנסות לעקוף את המשאית.

הרכב מתקרב... מתקרב... מתקרב- צ'ולס ליד ההגה כבר מוכן עם הרגל על הברקס, כולנו בטוחים שעוד שניה יש לפנינו תאונה כי האדיוט במכונית לא היה מוכן לזוז.

בשבריר שניה האחרון הנהג התקפל וחזר לנתיב שלו, תוך כדי שאנחנו מנסים להחזיר את הלב שלנו לפעימה סדירה.

"בטוח אישה" צ'ולס אומר אחרי כמה שניות.

"מה פתאום, לאישה בחיים לא יהיה מספיק ביצים לנסות דבר כזה!"

"בטוח אישה. גבר היה מנסה את זה שוב..."

וברוח השובניזם:

כי התמכרות אמיתית לבלוג היא מציאת דף ועט בכל מקום שבו את נמצאת ברגע שבו יש לך ניסוח מושלם לפוסט חדש

~~~

בתוך השממה המדברית גירגור הג'יפ מתערבב יחד עם פיצפוץ החצץ שמתחתיו.

החול שעף לכל עבר מכסה קלות את החלונות, מלכלך טיפה את הנוף המרהיב של ההרים החומים שמסביב.

ברדיו מתחיל להתנגן שיר מוכר ואהוב של state radio, ובלי לדעת את המילים יותר מידי אני מתחילה לזמזם אותו לעצמי, מנחשת מילה פה ומילה שם שאולי פעם זכרתי יותר טוב. כשהסולן מגיע לסיום הבית השני אני עוצרת את הג'יפ בנקודה האקראית הריקה שאליה הגעתי, פותחת את הדלת, וטורקת אותה יחד עם נשימת הסולן בשניה שלפני הפזמון.

טריקה- ושקט. שממה ריקה.

סלעים, אבנים, הרים, צוקים, והד חזק ואימתני של כלום.

צעדתי הרחק מהג'יפ, מסתכלת ימינה, שמאלה, למעלה- עוצמת עיניים, סופגת את השקט.

ואז, משום מכל- מוציאה צעקה אדירה.

אהההה על כל העצבים אהההה על כל הכאב אאאההההה על כל רגע צחוק שהיה לי אי פעם ואאהההההה על כל הדמעות שיצאו ממני משמחה ומבכי רע.

אהההה אחד חזק גדול וארוך, מעבר למה שאפילו חשבתי שאני יכולה.

ואחרי שחשבתי שאני לא יכולה לצעוק יותר, התחבא לו שם עוד איזה אהה קטן, שהוא- הוא זה שקרע לי סופית את כל מיתרי הקול שעוד איכשהו נשארו לי.

ואז בא השקט.

ההד עדיין מהדהד בכל הכלום ורוטט ומצמרר לי כל עצם ועצם.

נשימה קטנה ואני פותחת עיניים ומגלה שהכל מסביב מלא באנשים מוכרים ולא מוכרים, ולפני שאני מספיקה לעכל מי ומה- מתחילה בכל העמק אותה נשימה של הסולן ואיתה הפזמון המקפיץ.

וכולם רוקדים. כולם שמחים, שרים, מקפצים וכולם רוקדים איתי במסיבת מדבר מטורפת שבאה משום מקום ולא נגמרת.

~~~

גם שממה מדברית הייתה.

אמנם לא הייתי לבד בנסיעה, ובטח שלא שמענו state radio אבל הייתה גם הייתה אותה צעקה מתוארת:

בזמן שצ'ולס והבנות היו על הר כלשהו באופק ואני נשארתי למטה "לצלם" (או יותר נכון פשוט פחדתי לטפס איתם) אבא שלי דאג לצלצל אלי ולפתוח במשבר משפחתי קטן עתידי לערב חג השני הקרוב.

כמה טלפונים (באמצע המדבר) כמה בירורים (באמצע המדבר) קצת עצבים סלולאריים (באמצע הפאקין מדבר) סידרתי בערך את העניין וניתקתי את הנייד (איך לעזאזל יש לי קליטה באמצע המדבר?!) זרקתי את הנייד למטה (טוב, נו- לכיס) וצרחתי.

אותה צרחת אימים חזקה גדולה וארוכה עד מאוד ומשחררת.

צ'ולס מהאופק צועק לי "את מטורפת!" ואני עומדת שם עם חיוך שלוותי, וצוהלת על מה שהרגע קרה.

"חכה שניה, צ'ולס! אני באה!"

(להר שלום, טיפסתי כמעט עד הסוף. המישור שהיה חמישים סנטימטר מהטופ נראה לי מספיק קרוב להשלמת המשימה...)

~~~

אה, והעבגניות שבכותרת-

אחרי יומיים של שטח נאלצנו להשאר לילה נוסף לא מתוכנן וחבר של צ'ולס שגר בקלי"ה אירגן לנו מקלחת חמה ומפנקת ומקום לינה מסוגנן.

חוויה

לסקרנים-

אתם מוזמנים לשמוע ולעצור בדיוק ב 1:04, לצעוק קצת להמשיך בריקוד קופצני עם כל החבר'ה המדבריים הבדיוניים של מטילדה. תענוג מובטח.

המשך חג טיולים שמח!